לא אתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה

"החלטה קשה - החלטתי לא להתמודד בפריימריז הקרובים במפלגה.

נכון להיום, ביתי אינו אותו הבית. ראיתי בפירוק המחנה הציוני ובדרך, טעות אסטרטגית שתפגע קשות בסיכוי לחילופי שלטון.

הצטרפתי לזירה הציבורית בגיל 20 ואמשיך להיות חלק מהזירה הפוליטית גם בעתיד.

את המהלך הגדול שהחל בשותפות בין הרצוג ללבני היה עלינו להרחיב בחיבורים נוספים שיובילו לניצחון. פרורי המפלגות במרכז ובשמאל מחייבים את כולנו לחשיבה דחופה ומידית בדבר עתיד המחנה הלאומי-הדמוקרטי. בעת הזאת, איני יכולה לטעון כפי שעשיתי בפני צירי הועידה לסלאלום אידאולוגי, לאיבוד ״הרגל״ שלנו במרכז הפוליטי, ובה בעת לשכנע את הציבור בדרכנו.

יש גם לי אחריות לכך".

הבטן מתהפכת לי והמילים ממשיכות להיכתב. אזהרת אורך גם הפעם ...

החלטתי לא להתמודד בפריימריז הקרובים במפלגה. אמשיך בזירה הפוליטית והציבורית ונכונו לי עוד אתגרים רבים.

לפני כל דבר אחר, אני רוצה להודות מעומק הלב לכל החברות והחברים שליוו אותי בכהונתי וגם בשנים שקדמו לבחירתי לכנסת - במיוחד אנשי מחנה רבין, שלימדו אותי פוליטיקה מהי אבל בעיקר מהי חברות בפוליטיקה.

זהו יום קשה עבורי כי זהו הבית הפוליטי שבו עוצבה התפיסה הרעיונית שלי, עת באתי בין כתליו כבר בגיל 20.
זכיתי לראות מקרוב מנהיגות מיוחדת, שהשפיעה עלי מאוד. אני מספרת על יצחק רבין שני סיפורים קטנים שמהם למדתי כיצד צריך להתנהג בפוליטיקה: הימים ימי הפריימריז בינו לבין שמעון פרס. ביום סוער וגשום בדצמבר 1991 הגענו לסניף אחוזה בחיפה. פתח רבין את הדלת וחיכו לו 4 אנשים. הוא החל לדבר כאילו לפניו 400 איש. זה לימד אותי שאין דבר כזה מספר קטן מדי של אנשים להשפיע בפניו גם אחרי שהיית רמטכ״ל שר ביטחון וראש ממשלה.
סיפור שני התרחש יומיים אחר שניצח את פרס והגענו איתו לירקון 110. הוא עלה לקומה רביעית התכוון לפנות שמאלה, אבל אז זיהה את יוסי ביילין. הוא לא היה חייב ללכת לכיוונו אבל החליט שכך נכון. הוא פנה ימינה לכיוון יריבו הפוליטי ולחץ את ידו. מזה למדתי שיריב פוליטי הוא בסך הכל יריב, ולהיות בן אדם, ״מענטש״ זה נכון תמיד.

הזירה הפוליטית נראית היום אחרת, והיריבויות הן מרות וקשות.
אבל לא בגלל זה החלטתי לא להתמודד. ואני מצטערת מראש אם דבריי יכאיבו למי מחברי המפלגה או אוהדיה, כואב לי לכתוב זאת.

נכון להיום, ביתי אינו אותו הבית. אני מתבוננת כבר שנים על תהליך איטי של התנתקות הציבור מהמפלגה, וגם לי יש אחריות לכך שלא הצלחנו לעצור זאת. איבדנו את הרגל שלנו במרכז הפוליטי, ושום מפלגה שרוצה שלטון לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את המרכז. חברי המפלגה הנהדרים שלנו מעוררים השראה בדרך החברתית והמדינית שלהם. אבל מה לעשות שהמצביעים זקוקים למשקולת אידאולוגית במרכז המפה?

אבל בדרך, בעיצומה של השחיקה, הצלחנו להבריק. החיבור של המחנה הציוני היה דבר אדיר.
ראיתי בפירוק המחנה הציוני ובדרך, טעות אסטרטגית שתפגע קשות בסיכוי לחילופי שלטון ובמפלגת העבודה כציר חיוני להשגת היעד לטובת המדינה ואזרחיה. את המהלך הגדול שהחל בשותפות בין הרצוג ללבני היינו צריכים להרחיב בחיבורים נוספים שיובילו לניצחון. פרורי המפלגות במרכז ובשמאל מחייבים את כולנו לחשיבה דחופה ומיידית בדבר עתיד המחנה הלאומי-הדמוקרטי.

כאמור יש גם לי אחריות לכך כי אולי השמעתי את קולי באיחור. אבל, בעת הזאת, איני יכולה לטעון כפי שעשיתי בפני צירי הועידה לסלאלום אידאולוגי, לאיבוד ״הרגל״ שלנו במרכז הפוליטי, ובה בעת לשכנע את הציבור בדרכנו.
אני יודעת שאתם יודעים ואתן יודעות שניסיתי להשמיע קול אחר, וספגתי לא אחת ״חבטות״. לא חששתי לומר דברים לא פופולריים, יותר חששתי מהמאמץ לרצות.

אלה היו שנים סוערות. הובלתי וליוויתי מאבקים קשים אבל חשובים.
באתי כל בוקר חדורה באותה מידת שליחות שבה נכנסתי לפוליטיקה ולכנסת. יכולתם למצוא אותי מוקדם בבוקר ומאוחר בלילה, ולמרות הקואליציה הקשה, לא היה לי שבוע ללא נצחונות עבור ישראלים בכל הארץ - יחידים וקבוצות.
גם כשלא הצלחתי, יכולתםן לדעת שעשיתי כל מה שאפשר.

אחרי שנה בכנסת קיבלתי את אות הפרלמנטר המצטיין מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. שמחתי על ההכרה, אבל זה בעיקר שימש לי ״דלק״ ליום יום הפחות זוהר של הכנסת - ועדות, דיונים, חקיקה, פגישות עבודה והרבה הרבה אמונה שאפשר לעשות ולשנות.

אני מצטערת שוב אם זה מכאיב לחלק מכםן או שאתם כועסים עלי, או שמחים על החלטתי.
אני יודעת שרבים ורבות מכם ילכו אחרי באשר אלך, כי אתם יודעים שקול הלב והמצפון שלי מנחים אותי.

חיבוק חם.

איילת

• קודם
• הבא