אני, זה לא מה שחשוב. אלא הבית הזה

אדוני יושב הראש אבי גבאי, יו״ר ועדת החוקה עו״ד דוד ליבאי, חבריי חברי הכנסת, חברי המזכ״ל ערן חרמוני, משפחתי המורחבת זה 28 שנים, חברי וחברות הועידה - אני מבקשת לשלוח החלמה מהירה לחברתי יו״ר האופוזיציה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ׳.

סדר היום שמונח לפנינו הוא אחד השערורייתיים בתולדות המפלגה, אבל בתמצית הוא משקף את תפיסתו הפסבדו-דמוקרטית של יושב הראש: טוב שהיא דמוקרטית כשהוא רוצה להיבחר, פחות טוב דמוקרטיה כשאתם, אנחנו, רוצים להציג את עמדותינו.

לפני שנה וחצי התגייסנו כולנו להעביר את ״ארגז הכלים לניצחון״ שביקש יושב הראש גבאי. מנעתי מאנשים קרובים אלי שהתנגדו, להגיע לועידה ולפוצץ אותה. העברנו סמכויות, שיריונים, סירסנו את כל האיזונים והבלמים. והייתי בעד, אבי גבאי. כי חשבתי שהתקנון סובל מהזדקנות מואצת וחוסר רלוונטיות.
למעט עמיר פרץ, השועל הותיק שלנו, כולם תמכו.
רצינו שתצליח אבי גבאי, מאוד. קיווינו שתתניע את החזרה של הרגל המרכזית של המפלגה כך שכוחות חדשים-ישנים יתכנסו סביבה.

והיום אתה מביא את ההמשך העצוב הזה - את ״ארגז הכלים לסתימת פיות״ של חברי הועידה.

אחרי שסירסת את המזכ״ל הגיעה העת לחסל את הועידה החדשה, הגדולה הזאת, שממילא כל מאמץ לכנס אותה יהיה כרוך במאמצים הזויים, כזאת שבה אסור לעשות הצבעות חשאיות - כדי שאתה ואנשיך תראו מי הצביע נגדכם ותסמנו אותו:
אם אני בעדך הכל בסדר אבל אם חלילה איני רואה איתך עין בעין אני נגדך ונגד המפלגה. המפלגה שבה אני גדלתי וצמחתי - מהפגנות ברחוב ועד ההנהגה.
אין מערכת בחירות שבה לא שחקתי את נעליי ולא איבדתי את קולי, גם כשלא נמניתי עם מקורבי היו״ר או מחביביה.

עשיתי זאת למרות שראיתי את ההתרחקות של המפלגה מהמרכז עד קטיעת הרגל המרכזית עליה נשענה - כפי שאמורה להיות מפלגת שלטון בישראל. ואתה שאת שורשיך היינו צריכים להצמיח מלמטה כלפי מעלה, ויאמרו לך אנשי ההתיישבות היקרים כאן, שזה כמעט בלתי אפשרי, ראינו וחברי הכנסת חוו על בשרם את הסלאלום האידאולוגי שלך.
ראינו, שמענו, והגנו עליך.
כי אתה יושב הראש.
כי נשבענו, גם מי שתמך כמוני ביו״ר היוצא בוז׳י הרצוג, שנעזור לך, להצמיח שורשים מלמטה.

אבל זה לא מה שאתה דרשת. אתה דרשת צייתנות. ואני, אוי אלוהים, צייתתי לדין התנועה. גם כשדרשת שנצביע בעד חוק הגירוש ישבתי במליאה, אחת מארבעה בסך הכל, והצבעתי בעד, כנגד הקול המוסרי של עצמי. והגנתי עליך.
כי רציתי לעזור, אז צייתתי. כמה אני מתביישת בכך שלא אילצתי אותך כבר אז למצוא את הדרך לדבוק בתפיסות העולם שלנו.

ואת הצייתנות הזאת אתה מבקש גם מהועידה. כולם כאן יושבים והם אפילו לא מבינים שהם סטטיסטים בהצגה של איש אחד.
מנקודת מבטך, הדמוקרטיה במפלגה אמורה הייתה להסתיים ביום שבו אתה נבחרת.

בזמן הפריימריז, היינו בעיצומו של קרב על מפלגת העבודה, למרות 24 המנדטים חסרי התקדים שהביאו בוז׳י הרצוג וציפי ליבני - ואתה ראית את הקרב וככל הנראה זה גם גרם לך לפתע לגלות בנו עניין כמפלגה.
אבל אז הסתבר לנו, לי, שמאמינה בחיבורים, בהגדלת ובהעצמת הגוש הדמוקרטי הלאומי, שאסור לדבר על זה. כי כשקראתי להקים את ישראל אחת 2019, גיליתי שתחת הנהגתך זאת בעיה. לא לקחת בחשבון כנראה שהמחנה הציוני זאת שותפות.

כי את החיבור שהיה המסד לכל החיבורים הנוספים, הגזע הטוב שעליו היו אמורים לצמוח ענפים נוספים, גדעת בגסות בשבוע שעבר. ראיתי עליך גם את הפגיעה, אני רואה מנהיגים מגיל צעיר ומזהה בקלות את המימדים האנושיים, אבל מה זה קשור לדרך שבה חיסלת את המחנה הציוני ?
והחיבור הזה, הגוש, אושר כאן. בועידה. כולל השיריונים לתנועה. כי הרצוג הבין כיו״ר שהוא לא מנכ״ל חברה ושחייבים קואליציה גם בתוך הבית.

ואגב אין דבר שאני אומרת כאן מעל הבמה שלא אמרתי ליושב ראש בשיחות אישיות. כולל זה שהשיריונים שקיבלת הם הדבר שהכי פחות מטריד אותי - אם תביא את החיבורים הנכונים, הראויים.
אמרתי לך אישית לפני חודשים, והנה אני אומרת לכם כאן, המקום האישי שלי פחות חשוב מאשר החלפת הממשלה הרעה הזאת.
אבל זה לא מספיק תחת המנהיגות שלך. לשים את המדינה קודם, המפלגה אחר כך ואת עצמך אחרונה, זה לא מספיק.

ואנשים חוששים לדבר ולומר לך את מה שהם חושבים. וישבנו ושתקנו כשהעפת את ציפי ליבני, כן אין מילה אחרת, אבל אני לא מפחדת ממך, מאנשיך, וגם מהמחיר.

אתה אוהב לומר בראיונות שאתה מסתובב בשטח, אתה פוגש את הציבור. אז יש לי חדשות בשבילך. גם אנחנו פוגשים ואין לי מושג כבר אם מישהו אומר לך את האמת. אם אתה שומע את התגובות הקשות למהלך הזה.
אני לא אעמיד פנים שזה היה בסדר, לטובת המפלגה.

אתה התחייבת לשינוי, זה מה שהקמפיין שלך אומר ואנחנו איתך. אבל ההבטחה לשינוי לא יכולה לבוא רק מההתחייבות לא לשבת עם נתניהו בממשלה. היא חייבת לבוא קודם כל מקואליציה פנים מפלגתית אבל גם מחיבורים במקום רסס המפלגות האינסופי שקם במרכז – אמרתי כל הזמן – החיבורים הם פררוגטיבה של היו"ר; אבל אז חתכת והלכת מהמחנה הציוני שבניגוד לרבים אני חושבת שהוא שם מצויין, ולכן עתה זאת האחריות שלך להסביר לנו מהו הכיוון. לאן אתה מבקש ללכת.

כי מה שזה נראה כרגע זה שאתה מבקש להקים את מפלגת גבאי
על שלד מפלגת העבודה.
אז אנחנו, גם אם נהיה האחרונים לעשות זאת, באנו היום כדי לומר שבמפלגת העבודה יש מוסדות ויש ועידה - ומה אתה חושש כל כך מהצבעה חשאית שהייתה אומרת לך שהגזמת.
אבל אני הבנתי כבר שאתה רוצה להתקוטט ובאמת לא רואה אף אחד ממטר. איזה יועץ אסטרטגי בשורה של יועצים אמר לך שתיבנה ממאבקים פנימיים. זה אולי נכון כשמקימים מפלגה כמו קדימה, ורוצים ללכת. לא כאן.

אני מחלתי על כבודי ועל המקום שעליו אני יושבת - לטובת המפלגה, לטובת השקט. אבל בעיניך גם זה לא היה מספיק. ובלי להתבלבל גררת אותי לתביעת דיבה חסרת אחריות שלא הגיעה לי.
וסימנת לי צלב על הגב.
אבל גם היום אני, זה לא מה שחשוב. אלא הבית הזה.

ולסיום דברי.
חלק מכם ראו את הדמעות שלי, חלקכם כתבתם והתרגשתם.
אני לא פוליטיקאית צינית, לא הייתי ולא אהיה. אבל לנגד עיני יש את הפנים של המפלגה - דני אזולאי, ענת מרציאנו ויובל פרנקל, האיש הראשון שפגשתי בה.

ההאשמות העלובות בדבר חוסר לויאליות לא יצלחו – את מי שתמכה בהרצוג בכל מחיר, בגלל ההישגים ולמרות הסיכויים, אף אחד לא יוכל להאשים בחוסר לויאליות.
אז היום אני לא דומעת ומחבקת גם את מי שלא מסכים איתי, אבל בית פוליטי זה מקום שחייב להיות מותר, לא להסכים בו.

את זה נדמה לי ששכחו בלשכת היו״ר, אבל לגמרי.

===

נאום  במושב הראשון של הוועידה העשירית של מפלגת העבודה - יום חמישי 10.1.2019

• קודם
• הבא