האזרחים הערבים: דור המילניום

אזרחי ישראל הערבים מחזיקים בידם מפתח בלי שיניים: 15% מבעלי זכות הבחירה מיוצגים ברובם על ידי מפלגות מנודות שלטון שאינן נחשבות במאזן הקואליציוני. ההשפעה הפוליטיתשל המפלגות הערביות קרובה לאפס והאפשרות שהן יהיו לשון מאזניים קואליציונית לא ניראת קרובה. האם קיימת אפשרות נוספת?

העוצמה הפוליטית הערבית הלא ממומשת מצטרפת לכוח החברתי - כלכלי הערבי שאינו מתורגם להשפעה על עיצוב המדיניות. האזרחים הערבים מפוזרים בענפי משק רבים (גם אם לא באופן יחסי לשיעורם באוכלוסייה): חקלאות, בניין, שיפוצים, מכונאות, משפטים, ראיית חשבון, רפואה, חינוך, רוקחות, משטרה, צבא, אבטחה, מסעדנות, מסחר ותיירות, תעשייה ותעשיות עתירות הידע. לנגד עיננו הופיע מעמד בינוני – בורגני שלא גיבש דפוס פעולה פוליטי החורג מהפוליטיקה האתנית – לאומית (החשובה כשלעצמה).

האזרחים הערבים בני דור המילניום עומדים בפני סיטואציה היסטורית ייחודית: גידול האלקטורט הערבי, גידול בשיעור הערבים הצעירים והמשכילים, הפיזור הגיאוגרפי, תפקידי מפתח במשק, כוח כלכלי והון חברתי, מעמד בינוני בעל תודעה פוליטית (כבושה) ומשבר הערכים הליברליים והדמוקרטיים בישראל.  זוהי 'רשת' שתוכל למצות את קשרי הגומלין של חבריה (networking) אם תתרחק מבדלנות מסתגרת ותיזום פוליטיקה של השפעה מבפנים שתהפוך את האזרחים הערבים לקבוצה שאי אפשר לוותר עליה באף קואליציה.

כדי לממש את כוחם האלקטורלי והכלכלי על אזרחי ישראל הערבים להפוך ללשון מאזניים אלקטורלית בתוך המפלגות היהודיות הגדולות כמצביעים וכמתפקדים במפלגות אלו, בדומה לדפוס ההתנהגות הפוליטית של המתנחלים, המושבים, הוועדים הגדולים או (בהבדלים הברורים) של יהודי ארה"ב.  בראשית המאה - העשרים שחורים ויהודים נאבקו בגזענות ובהדרה מתוך המפלגות והמוסדות האמריקאים (שנשארו לבנים ונוצריים) והשיגו שוויון ועמדות השפעה בתוכם, במידה מסוימת בדרך המזכירה את הדרך שעשו אזרחים ערבים בישראל: מנהלי מחלקות ובתי חולים, פרופסורים, שופט - עליון, ניצב, קצינים בכירים וגנרל. הם נאלצו לפרוץ את הדרך כיחידים, כעת הגיע שעתו של דור המילניום לשנות את דפוסי ההצבעה המסורתיים ו'לנוע בהמונים' למרכזי המפלגות הגדולות ואולי גם לשבור את השוויון בין הגושים.

ההצעה לשנות את דפוס ההצבעה הפוליטי ולהשפיע על המפלגות היהודיות הגדולות מבפנים אינה מתעלמת מקונפליקט ההזדהות של האזרחים הערבים – "מדינתי נלחמת בעמי". אדרבה, כדי להשפיע על מדיניות המלחמה והשלום אזרח ערבי צריך להשפיע בתוך המפלגות היהודיות על כל תחומי המדיניות של מדינתו ולהפוך את ההסתמכות על קולות האזרחים הערבים לשיגרה פוליטית. במקום תמיכה של יחידים הפועלים כשתדלנים, צעירים ערבים יוכלו לגבש גוש גדול החותר להיות לשון מאזניים לגיטימית בכול תחומי המדיניות.

העובדה ששניים מתוך ארבעה חברי קואליציה שלא תמכו בחוק הלאום, הם דרוזים, מדגימה סיטואציה אפשרית  שבה הרוב היה תלוי בעוד שני חברי קואליציה ערבים, מוסלמים או נוצרים, שהיו עשויים להכריע את ההצבעה ולהסיר את הקלון. האפשרות הזאת אינה פרועה יותר מהתמיכה של שאיוב קרא בחוק.

והנה סקופ: במרץ 2003 נפגשתי בנצרת עם לוטפי משעור המנוח, במשרדי עיתונו אַ-סִּנַארַה, שאמר לי: "אנחנו קונים ואוכלים מצות, הסטראוטיפ של 'חוצפן' הוא נחלתנו .... ועכשיו אם אתה לא מקליט אז גם אל תכתוב את מה שאני אומר לך: בשבועות האחרונים ראש הממשלה אריק שרון, הזמין אותי והציע לי להיות שר בממשלתו. סירבתי להיכנס למלכודת ולהיות קישוט ... זה לא לפרסום...".  במאה העשרים התברר שוב ושוב שהבלתי אפשרי הופך לאפשרי אם מנצלים נכון את הקלפים הפוליטיים. ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן כתב: "... מחר הוא החלום של היום."

כמה צעירים יודעים ש 52.3% מהבוחרים ביישובים ערבים ודרוזים הצביעו למפלגות יהודיות ב- 1992?! (לעומת 16.8%   ב- 2015)[1]. כמעט בכול בית ערבי בישראל מדברים בגעגוע ובכאב על ימי ממשלת רבין. יהודים וערבים התחילו להאמין לתעמולת הכזב של הימין כאילו הערבים מתגעגעים ל'מדיניות הנסיגה' של ממשלת רבין. במרץ 2003 נפגשתי בפארדיס עם מוסה חסדיה, עורך העיתון 'קול אל ערב' וחבר בפורום 'חוקה לישראל', שאמר: "נפגשתי עם רבין ב- 1992 [לפני הבחירות] כעיתונאי ... האיש שכיסח את העצמות ... ראיתי שינוי אצל הבנאדם. אחרי שנבחר נפגשנו עם השרים ... ראינו פעם ראשונה התייחסות רצינית לאוכלוסייה [הערבית] ברמת השוטף ... התקופה הטובה ביותר אי פעם במדינת ישראל ... הציבור ראה איך הדברים מתבצעים."   חשוב לזכור: ממשלת רבין הורכבה מקואליציה של מפלגות יהודיות שנהנו מתמיכה רחבה של בוחרים ערבים בבחירות 1992 (כשאיש עוד לא חלם על אוסלו).

לאחר שנות דור, לצעירים יש הזדמנות להיאבק בתוצאות של רצח רבין וליזום מדיניות של שותפות פוליטית נורמאלית. במקום לצפות ליוזמה מלמעלה, לקחת יוזמה ולהשפיע על עיצוב המדיניות ועל הבחירות וההחלטות בתוך המפלגות היהודיות. בדצמבר 2001 אמר ל'הארץ' הסופר סאלם ג'ובראן המנוח: " ... הערבים צריכים להיחלץ מן השוליים אל מרכז הפוליטיקה הישראלית 'מן הסיסמה אל העשייה'".  

מפלגות השמאל מרכז היהודיות יתקשו לחזור לשלטון ללא קולות של מצביעים ערבים. כשקולות האזרחים הערבים יהפכו ללשון מאזניים הימין לא יקנה את קולותיהם ב'חצי חינם' וגם ינער את האבק מכתבי ז'בוטינסקי. ההצבעה המגזרית המסתגרת פיצלה ופגעה ברוב היהודי ובמיעוט הערבי. המיגזור הוא פרויקט הסכסוך של הימין שהוביל את ישראל לנקודת שפל הגרועה בתולדותיה. יוזמה פוליטית ומעוף יכולים להפוך את "ההקצנה", ה"מיגזור" וה"לאומנות" מפסולת לדלק מנועים.

האזרחים הערבים לא נושאים באחריות למדיניות השיסוע והמיגזור אבל יש להם הזדמנות להצטרף למאבק נגד הגזענות ולמען הדמוקרטיה בישראל, ההפגנה המשותפת בכיכר רבין נגד חוק הלאום יכולה לסמל את נקודת פתיחה.  החלופה היא לעמוד מהצד ולצפות בשקיעה.  במרץ 2003 נפגשתי בטייבה עם בסאם ג'אבר, המו"ל ועורך השבועון 'פנורמה', שאמר: "כדי שאזדהה עם המדינה אני זקוק לצ'אנס ... כשיש בנבחרת ישראל  שחקן ערבי אני רוצה שהיא תנצח ... אם אין אני פחות מזדהה ... כששמים אותי בכל מצב בצד, חורג, אני מרגיש זר ...... הבן שלי לא יוכל להיות טייס ... מנכ"ל רשות השידור [גם] לא. [אבל] בנציבות שרות המדינה יש מאות מישרות שכמעט לא מתייחסות למגזר הערבי ..." ובהמשך הוסיף: " ... כל מה שאין בו שיתוף פעולה יהודי ערבי אני אנטי".

ההצעה להקים במרכזי המפלגות היהודיות ובכנסת לשון מאזניים של חברים ערבים נראית אפשרות רחוקה. פיתגם ערבי אומר: "על כל מבט שאנו מעיפים על העבר עלינו להעיף שני מבטים על העתיד".      

"مقابل كل نظرة نلقيها على الماضي عيلنا إلقاء نظرتين على المستقبل"

      האם מישהו מציע חלופה מעשית יותר לפעולה נגד הסטטוס - קוו והנידוי הפוליטי של 15% מהאזרחים?

התפרסם ב'עבודה שחורה '  בתאריך  18/11/2018

[1]  https://dayan.org/kap/images/stories/Bayan_no-5_May-15_HEB.pdf

• קודם
• הבא