הנה בא המושיע התורן

זה קרה בעבר, וזה יכול לקרות שוב לקראת הבחירות הבאות. יש בארץ ציבור לא קטן, בעיקרו משכיל, חילוני, מבוסס מבחינה כלכלית ומתון בדעותיו הפוליטיות, שמרגיש אי-נחת - חלקה מוצדקת וחלקה מופרזת - מן המפלגות הקיימות וממנהיגיהן. לעת בחירות, מאחר שקשה לו להצביע בעבורם - הוא מוצא את עצמו נגרר, כבחבלי קסם, אחרי מי מהמושיעים התורנים: נקיי-כפיים, מרשימים בהופעתם, מבטיחים פוליטיקה חדשה.

פעם היתה זו ד"ש של יגאל ידין, פעם "שינוי" של יוסף לפיד. אפילו "צומת" של רפאל איתן מילאה תפקיד דומה. לשיא הגיעה התופעה הזאת בהצבעה הביזארית למפלגת הגמלאים של רפי איתן.

הפעם מופיע בתפקיד המושיע התורן יאיר לפיד.

אי אפשר להכחיש: יש משהו מפתה ומושך בהצבעה בעבור אישים כאלה. בעוד שכל אחד ממנהיגי המפלגות הקיימות סוחב אחריו שובל ארוך של פעילות, שניתן בקלות לבקר אותה - למושיע התורן אין רקורד של עשייה מדינית. יגאל ידין קנה את שמו בחפירות מצדה וחצור, שאליהן הצטרף זיכרון מעומעם של רמטכ"לות; אביו של יאיר לפיד, יוסף לפיד, היה עיתונאי ופולמוסן חד-לשון. רקורד ביצועי של ממש לא היה להם מעולם. איש לא שמע על פשרות פוליטיות שנאלצו לעשות, על מדיניות מוצהרת שלא מומשה, על כישלונות ופאשלות - פשוט משום שמעולם לא פעלו בתחום המדיני ממש.

איש לא יכול היה להאשימם בכך שמכרו את בכורתם בנזיד עדשים קואליציוני, שנאלצו לעשות ויתורים מכאיבים - ולעתים מכוערים - כדי להישאר בשלטון או אולי כדי לממש חזון נאצל. הם היו אכן נקיי כפיים - אך גם עניים ממעש.

כגודל התקווה - כך היה גם גודל האכזבה עם הצטרפותן של מפלגות אלה כשותפות זוטרות לממשלה. מול הרטוריקה שובת הלב של ידין ("שרי פלך" כפתרון לבעיות הממשל של ישראל), או הבטחותיו המתלהמות של יוסף לפיד לשבור את כוחו של הציבור החרדי וליצור חברה "חופשית" - קשה להציב הישגים כלשהם. ידין התגלה כחסר יכולת מנהיגות, אף לא אחת מן הרפורמות שהבטיח לא מומשה, ובסופו של דבר נכשל גם בהנהגת מפלגתו שהתפוררה תחת ידיו. לפיד, שכיהן כשר משפטים, לא הותיר כל חותם על החקיקה או על יחסי דת ומדינה. מדוע? כי המציאות הפוליטית מורכבת יותר מנאומי בחירות, ומנהיגות מחייבת ניסיון ומיומנות, שאינם נקנים בהבל פה של קמפיין בחירות או הופעות מרשימות בטלוויזיה.

מושיעים תורנים אלה - כשם שבאו מן האין חזרו אל האין, ומעולם לא בוזבזו כל כך הרבה קולות של מצביעים משכילים ובעלי כוונות טובות כמו במקרה של אלה שהצביעו ד"ש או שינוי.

לא יהיה זה נכון לומר שלא היה להם אימפקט פוליטי - אלא שהוא היה שונה מן המצופה. בכל המקרים הצליחו מפלגות אלה - שעיקר תומכיהן באו מן המרכז או מן השמאל המתון - להטות את כף המאזניים הפוליטית ימינה ולסייע לליכוד - בהנהגת בגין או שרון - לנצח. כך היה במהפך של 1977, כאשר הליכוד ניצח לא משום שהגביר את כוחו באופן משמעותי, אלא משום שהמערך (עבודה-מפ"ם) איבד כשליש מבוחריו לד"ש: המערך ירד מ-51 מנדטים ל-32 - ואילו הליכוד עלה מ-39 ל-43. הקולות שאיבד המערך לא הגיעו אל הליכוד אלא לד"ש, שקיבלה 15 מנדטים. ידין העלה את בגין לשלטון.

דבר דומה קרה בבחירות 2003: אחת הסיבות למפלה הצורבת של מפלגת העבודה היתה זכייתה של שינוי ב-15 מנדטים, שברובם באו מקרב מצביעי העבודה ומרצ - וכך נבחר אריאל שרון לראש הממשלה. שבעת המנדטים של הגמלאים ב-2006 עזרו גם הם לימין.

לכן, אם מישהו רוצה להצביע בבחירות הבאות לליכוד - שיעשה זאת ישירות. כל השאר צריכים לזכור, שאם הם מצביעים למושיע התורן (לפיד או מישהו אחר), הם מעלים בכך שוב את הליכוד לשלטון. שלא תהיינה אשליות.

המאמר המקורי, פורסם באתר הארץ (28.6.10)

• קודם
• הבא