הערכת מצב

מצבה של מפלגת העבודה קשה ולא ברור אם ואיך ניתן להציל אותה. ככל הנראה, לא אבי גבאי ולא בני גנץ יצליחו להחזיר אותה לזירה כמפלגה שטוענת לשלטון.

האחראים לכך הם ראשי המפלגה לשעבר, החל משמעון פרס ועד וכולל אבי גבאי שנכנעו לפיתוי, כל אחד/ת בדרכו/ה, לנוון באופן שיטתי ומודע את מוסדות המפלגה על מנת להגדיל את מוט השליטה של היו״ר. היו״רים הוקסמו ממפלגות אחרות בהן היו״ר עושה מה שעולה ברוחו ללא צורך בקבלת אישורם של מוסדות מפלגה טרדניים. חברי מפלגת העבודה מהשורה שיתפו פעולה, נתנו לדברים להתנהל ולא עמדו על זכותם, על פי חוקת המפלגה, להיות שותפים מלאים לניהולה בקביעת דרכה האידאולוגית והפוליטית. כתוצאה מוויתור זה, לא התקיימו במפלגה זה שנים דיונים אמיתיים שהיו יכולים להתאים את מדיניות המפלגה למציאות הפוליטית שנוצרה כאן.

מפלגת העבודה, למרות היותה מפלגת שמאל ביסודה, לא הצליחה לבנות את עצמה כאלטרנטיבה אמיתית לשלטון ימני מובהק ולא הצליחה להתחבר לציבור שלא בדיוק מבין את הצורך או החשיבות לוותר על השטחים ו/או לקפל את ההתנחלויות ולא חשוב לו לסיים את הכיבוש גם אם חוש הצדק והמוסר היו מחייבים זאת כבר מזמן. מפלגת העבודה וראשיה נכשלו במבחן המוסרי כאשר הפסיקו לקדם את עקרונות מגילת העצמאות.

מנהיגי המפלגה ניסו למצוא חן בעיני הציבור הרחב ועל רקע ניטרול השפעת המוסדות לא פיתחו קווי יסוד חדשים למדיניות שיכולה לאחד את הציבור מאחורי עמדות מאתגרות ומוסריות עם חזון של ממש. מטרת המפלגה נשארה ״ להגיע הביתה בשלום״, זאת אומרת לנסות איכשהו לגנוב מנדטים מהימין הרך, בעיקר באמצעות אימוץ עמדות ימניות. בדרך איבדה המפלגה, ולא במקרה, כמעט לחלוטין את התמיכה של החברה הערבית - על מנת להרוויח קולות בשוליים הפסדנו בגדול ותרמנו להקצנה בציבור נגד החברה הערבית כאשר אפילו הח״כ הערבי הבודד במפלגה לא יכול להביע עמדות אותנטיות של חברתו בלי לחטוף ביקורת קשה מבית.

המשבר סביב הצעת הנהגת המפלגה לבטל את הבחירות לועידה הוא דוגמה קלאסית לניוון המפלגה: היו״ר סה״כ רוצה לגמור עם ההתעסקות במוסדות ולהעביר דף. לא באמת איכפת לו מה עם הועידה כי, כמו יושבי הראש הקודמים, הוא לא רואה במוסדות אלמנט חשוב בתהליך קבלת ההחלטות במפלגה - ההיפך, הם מפריעים לו. דילול קבוצות הלחץ/המחנות על ידי הגדלת הועידה ? תופעת לוואי, חיובית מבחינת היו״ר אך לא חשובה באמת. בלאו הכי הועידה לא רלוונטית. היא סה״כ חותמת גומי.

חברים, עם כל הצער, איחרנו את הרכבת. לא קמנו בזמן להילחם על הבית. גם אם המפלגה תמשיך להתקיים, אין לה באמת משמעות ללא מוסדות נבחרים מתפקדים. ההצעה של פרופ׳ בן זקן (זוכרים ? הוא התמודד לרשות המפלגה והציע שיטת בחירות אזוריות) עדיין הגישה הטובה להחזיר אותנו לדרך המלך, לרלוונטיות פוליטית. האם זה יקרה ? בטוח - או שהשיטה תמומש על ידי מפלגה מתחרה שתקום, מפלגה שתמשוך את חברי מפלגת העבודה אליה. או לחילופין, שמפלגת העבודה תחטוף הפסד כואב בבחירות הקרובות ואז תתעשת ותאמץ שינוי של ממש. מעניין מה יקרה קודם.

• קודם
• הבא