מורשת המנהיגות של רבין
Thank you for rating this article.ליל 4 בנובמבר 1995 הוא לילה שטרם הצלחנו להבין עד הסוף את המשמעויות וההשלכות שלו על מדינת ישראל ועל החברה הישראלית. נראה כי הרוצח השפל גדע לא רק את חייו המפוארים של יצחק רבין, אלא הצליח באבחת שלושה קליעים לפגוע פגיעה אנושה בעולם הערכים, בתפיסות העולם ובתפיסת המנהיגות שהביא איתו רבין לכל תפקיד שמילא בחייו, ובמיוחד לתפקידו האחרון כראש ממשלה ושר ביטחון.
מסלול חייו של רבין על כל תחנותיו הפך אותו למנהיג במשמעות העמוקה של המילה. מאז אחז נשק לראשונה בגיל 17, הקדיש את כל חייו לביצור ביטחונה של מדינת ישראל, כמפקד בהגנה, כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים, כשגריר ישראל בארה"ב, כשר ביטחון. במובנים רבים היה רבין ממשיכם הטבעי של דור המייסדים ויישם הלכה למעשה תפיסת ביטחון בלתי מתפשרת אל מול סבך האיומים שמלווים את מדינת ישראל. עם זאת, לא היה מקובע, ומשהבין שלא יהיה ביטחון אמיתי ללא מהלכים מדיניים אמיצים שתכליתם קביעת גבולות קבע לישראל על מנת לשמור עליה יהודית, דמוקרטית ובטוחה - חתר למטרה זאת באומץ ועל כך שילם בחייו.
הדיון סביב מורשתו המדינית של רבין תופס נתח רחב מהשיח סביב יום הרצח, ולכן אני רוצה להאיר נקודה שאינה זוכה למספיק תשומת לב, ובעיניי חשובה במיוחד בימים אלה: מורשת המנהיגות של רבין. אפשר לכתוב על כך תילי תילים של מאמרים, אבל בסופו של יום היא באה לידי ביטוי באירוע אחד באוקטובר 94'. לאחר כישלון פעולת החילוץ של החייל החטוף נחשון וקסמן כינס רבין מסיבת עיתונאים, כשלצידו הרמטכ"ל אהוד ברק, ואמר בפשטות: "אני כראש הממשלה ושר הביטחון נושא באחריות להחלטה על הפעולה שבוצעה הערב כנגד המחבלים שחטפו את נחשון וקסמן ז"ל כבן ערובה לצורך פיגוע מיקוח".
קוראים לזה אחריות. בשנים האחרונות המילה הזאת נעלמה מהלקסיקון שלנו והפסקנו אפילו לצפות לה מההנהגה הישראלית, אבל היא היתה חלק מובנה מהמנהיגות של רבין ומהאישיות שלו. כל מי שחי אז זוכר איך הוא עמד מול ביקורות אגרסיביות וקיצוניות, שהלכו והחמירו והפכו להסתה פרועה, אבל לא התקרבן, לא הסית בחזרה, לא עסק במה כותבים עליו ובמה אומרים עליו - אלא הכיל מתוך אותה תפיסת אחריות והבנה שבכל מהלך מדיני או פוליטי מגיע היום שאחרי, וביום הזה אנחנו צריכים לחיות כאן יחד כעם, למרות המחלוקות. כולנו רואים היום כמה זה קל לשפוך שמן למדורה הבוערת של השיח הישראלי, כמה קל לפלג ולסכסך בין קבוצות ולגרום להן לריב ביניהן, והשנים שעברו קצת השכיחו מאיתנו שהתפקיד של מנהיג הוא לעשות בדיוק את ההפך, גם אם זה פחות משתלם פוליטית.
"מחרדה לא בונים מדינה", אמר יצחק רבין, ונראה שאין לסחורה הזאת יותר מדי קונים בהנהגה הנוכחית. יותר מדי פוליטיקאים עושים שימוש ציני בחרדה כדי לפלג אותנו, לגרום לנו לחשוב שאנחנו מנהלים קרב מול קבוצות אחרות שמרכיבות את החברה הישראלית והן נלחמות בנו. התרופה לזה היא שאיפה לאחדות. לא כזאת שבאה להסתיר מחלוקות או לטאטא אותן אל מתחת לשטיח - יש ויהיו מחלוקות מהותיות בנוגע לעתידה ולדמותה של הארץ הזאת, אבל חובה עלינו לקיים את הדיון הזה כשאנחנו זוכרים שאין צד אחד שאוהב את המדינה וצד אחר שמנסה לפגוע בה, אלא שכולנו כאן באותה הסירה ולמען אותה מטרה: להמשיך לקיים בית לאומי לעם היהודי.
כמי שנכנס בדחילו ורחימו לפני כשלושה חודשים לתפקיד שאותו מילא רבין כיו"ר מפלגת העבודה וכמי שרואה ברבין מודל למנהיגות, אני מרגיש כי אחד התפקידים החשובים שלי ושל חבריי יהיה לאחות את הקרעים בחברה הישראלית, לחזור לדבר על הגרעין המשותף שלנו כאן ולהחזיר לציבור את ההרגשה שיש מי שמקבל אחריות, לטוב ולרע. רק אם נצליח לעשות את כל אלה נוכל לחזור לקבל החלטות גדולות, לעצב את מציאות חיינו כאן, לשמור על ביטחון ללא פשרות ולחתור לשלום. זו, בעיניי, הדרך הטובה ביותר לכבד את מורשתו של רבין ולהשלים את העבודה העצומה שעשה עבור מדינת ישראל ולא הספיק לסיים.
=====
הטור המלא באתר ישראל היום
