הודעה על פרישה מכנסת ישראל ה20
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב חמישי, 28 ספטמבר 2017 21:21
- מחבר\ת מנואל טרכטנברג
לאחר התלבטות קשה החלטתי לפרוש מהכנסת, אך לא בכדי להסתגר במגדל השן: אני מתכוון להתמסר להתמודדות על הסוגיות הכלכליות-חברתיות המרכזיות העומדות בפנינו, תוך חתירה לגיבוש חזון לחברה משגשגת, מלוכדת, וצודקת יותר, בישראל המאותגרת של המאה ה-21.
בו בזמן אני מתכוון להמשיך ולתמוך במחנה הציוני ולסייע למנהיגנו החדש אבי גבאי לחולל את המהפך המיוחל. זו אם כן לקיחת פסק זמן ולא פרישה מהחיים הציבוריים, ויתכן כי עוד אוכל לחזור לעשייה הפוליטית-שלטונית עצמה. מדובר בהחלטה לא פשוטה ולא שכיחה, ועל כן חשוב לי להסביר ולפרט הכיצד.
לפני יותר מעשור פניתי לעשייה ציבורית, וכיהנתי בשורה של תפקידים מרתקים, אשר אפשרו לי לעשות למען החברה, הכלכלה, והחינוך בישראל. אולם, בעקבות המחאה הגדולה של 2011 הבנתי שרק במגרש הפוליטי ניתן לחולל שינוי אמיתי, ועל כן אם ברצוני להשפיע עלי לקפוץ לתוכו... ההזדמנות הגיעה כשהרצוג ולבני הקימו את המחנה הציוני, ורתמו אותי כאחראי על האג'נדה הכלכלית-חברתית וכמועמד לשר האוצר.
כידוע הבחירות של 2015 לא הביאו את הבשורה, וכך מצאתי את עצמי בספסלי האופוזיציה, מסתגל למעבר הלא פשוט מתפקידים של התוויית מדיניות וביצועה לעבודה פרלמנטרית. אני מודה: לא היה לי קל להתחיל שוב "כיתה א'" בסביבה החדשה והמאתגרת, וכן, שקלתי לפרוש יותר מפעם אחת.
אולם, ככל שהלכו וקדרו שמיי הפוליטיקה, ככל שהקואליציה הקצינה ושיסעה ופגעה, כך הרגשתי שהאחריות מחייבת להישאר ולהיאבק.
כמו כן הבנתי אז את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו: שיש סדר טבעי לדברים, שעל מנת לשאוף למלא פעם תפקיד בממשלה מוטב לכהן כח"כ לפני כן, ולהתנסות בפוליטיקה הפרלמנטרית והמפלגתית. זאת עשיתי, אך לצד תחושת השליחות והחוויה המרתקת קונן בי הספק – האם זה באמת מקומי? האם כך אוכל לתרום את המיטב?
ברור כיום שכהונתו של נתניהו כראש ממשלה מתקרבת לקיצה המר. כמו כן, היבחרותו של אבי גבאי מביאה עמה רוח חדשה, נחישות, ותקווה למפלגת העבודה ול'מחנה הציוני', ועל כן הסיכוי למהפך שלטוני קרוב מתמיד.
דווקא לאור התנופה המתחדשת, חשוב לשאול היכן ואיך כל אחד מאתנו יכול לעשות הבדל, לא רק ע"מ להגביר את הסיכוי למהפך הנכסף, אלא כדי שנוכל לבנות חברה נאורה וצודקת יותר בעקבות כך.
אני משוכנע כי לצורך זה דרושה משנה רעיונית מחודשת ואמיצה, שתיתן מענה לצרכים ולמאווים של החברה הישראלית בעת הזאת, ואני מאמין כי אוכל לתרום תרומה משמעותית לגיבושה. זו המשימה שברצוני להתמסר אליה, כאשר אמתחתי גדושה בתובנות וברעיונות שרכשתי במהלך השנים האלו, ושאני מקווה כי יבשילו לידי השקפה סדורה, ואולי אף לחזון כלכלי-חברתי לישראל של המאה ה-21.
יש מי שפורש עם בטן מלאה כנגד הפוליטיקאים, המפלגות, הכנסת. לא אני, נהפוך הוא: למדתי להעריך הערכה עמוקה את כנסת ישראל, מבצר הדמוקרטיה גם בעת הזאת, את מקצוע הפוליטיקה, ואת העושים במלאכה. זה מקצוע מהקשים שישנם, הדורש צירוף נדיר ועצמתי של כישורים, והגובה מחירים אישיים כבדים. יחד עם זאת זה אחד מהמקצועות החשובים שיש, ואוי לנו לזלזל בו, בטח לא מתוך טהרנות מתריסה.
אני מקווה שבמהלך השנתיים בהן כיהנתי בכנסת תרמתי ולו במקצת לעבודתה, בפרט בוועדת הכספים, בוועדה המשותפת לתקציב הביטחון, בוועדת החינוך ובוועדת המדע. אני גאה במיוחד שהצלחתי להעביר יחד עם ח"כ אלי אלאלוף את חוק המועצה לגיל הרך, אשר אמורה לקום בקרוב ולהביא בשורה לילדים מלידה עד 6 ולהוריהם.
אני מודה מקרב לב לחבריי לסיעה, חבורה איכותית וערכית ביותר, אשר זכיתי לעבוד במחיצתם וליהנות מתבונתם הפרלמנטרית ומידידותם. בפרט תודתי העמוקה לבוז'י וציפי, אשר בזכותם הצטרפתי ולאור מנהיגותם פעלתי – וכן, הודות להם נוכחתי לדעת שנאמנות ודרך ארץ הינן עדיין מעלות מוערכות.
כל פרידה הנה קשה, בטח ממסגרת כל כך מרתקת, מאתגרת ורוויית אדרנלין כמו הכנסת. אבל קשה לי שבעתיים הפרידה מאזרחים לא מעטים שתלו בי תקוות, ששמחו ואף סמכו על כי אני שם, שלחצו יד מתוך הערכה כנה למה שניסיתי לקדם, לקול שהשמעתי. מה אומר להם? שנותרתי אותו אדם, מחויב לאותם עקרונות, לאותם ערכים, לאותה תקווה – לא אאכזב אתכם, כי התכלית אותה תכלית, רק שהאמצעי ישתנה לזמן מה.
בתודה, מנו.
====
מעמוד הפייסבוק של מנואל טרכטנברג
