אם תרצו או לא, עתידנו נחרץ

בזמן שהישויות הפוליטיות בישראל עסוקות בגרירת רגליים ובמציאת דרכים לעכב כל החלטה משמעותית לגבי עתיד המדינה והאיזור, המציאות מקשה על כך יותר כל יום. חוסר הוודאות והסבלנות שכנראה ימשיכו לאפיין את תהליך קבלת ההחלטות של ממשל טראמפ, מציב סימן שאלה על האיתנות של כל החלטה של ממשלת ישראל שיש לה השפעה כלשהי על השטחים המשוחררים/הכבושים וההתנחלויות. אחרי הפגישתו עם טראמפ ברור שראש הממשלה החליט לפעול בזהירות יתרה. נראה שהנשיא החדש שלכאורה אוהב את ישראל, השיג את מה שקודמו בתפקיד שלכאורה שנאה את ישראל חלם וניסה להשיג אך לא הצליח: הפסקת בנייה בגדה המערבית, לפחות בשטחים שמחוץ לגדר המערכת.

אמנם לא מדובר בהישג קטן לממשל האמריקאי, אך אין לכך משמעות רבה כל עוד אין לממשלת ישראל כוונה של ממש לפנות את שטחי הגדה המערבית אשר עתידים להפוך למדינה פלסטינית בשלב כלשהו, לפי כל הסכם המבוסס על הפרדיגמה של שתי המדינות. נתניהו אומנם מקורקע לעת עתה, אך זה לא ימנע ממנו לעשות שימוש בכל תחסיס אפשרי על מנת למנוע כל התקדמות בחזית השלום, אם יש עדיין חזית כזאת.

לאופוזיציה הקיקיונית של מדינת ישראל אין חלופות להציע – הרצוג ולפיד מציגים רק אפשרויות ארוכות טווח של יותר מאותו הדבר. לכאורה שניהם מסכימים כי לאחר מאבק מתמשך של כ-10 עד 20 שנה, מי סופר, הדברים איכשהו יתחילו להסתדר כאן. זאת כמובן רק לאחר שנקטנו בכל מיני צעדים שכולם יודעים שלא סביר שיינקטו בהם מסיבות של תועלתנות פוליטית, כמו נסיגות חד-צדדיות או סילוק התנחלויות. ואני שואל – מה הוא ההבדל בין ממשלה משועבדת לסטטוס-קוו לבין אופוזיציה שמבטיחה לנו למעשה המשך של אותו סטטוס-קוו למשך 10-20 השנים הבאות ? תחשבו על הצד החיובי, לפחות נראה שיש קונצנזוס רחב בכנסת: סטטוס-קוו לנצח ...

אבל, כפי שכולנו יודעים (למעט כמובן, כל מי שמנהל את הממשלה ואת רוב של חברי הכנסת שבאופוזיציה), סטטוס-קוו איננו כזה. הכול משתנה, כל הזמן. וכאשר משאירים למצב להתנהל בלי להתערב, המצב מנהל אותנו.

אז שמע ישראל, אלו הן החלופות העיקריות שיש לנו:

א. אנחנו יכולים להמשיך ״לנהל את הסכסוך״ , אולי לספוג איזו אינתיפאדה פה ושם, או רק מעשי טרור של בודדים, כולל קסאמים מרצועת עזה, מדי פעם. במקביל אנו נמשיך את הכיבוש, הלגיטימיות הבינלאומית שלנו ממשיכה להתערער 24/7 ובמוקדם או במאוחר, המחיר הכלכלי יתחיל להיות מורגש וחרם בינלאומי יתחיל לנגוס בנו על אמת. נדרשו למנהיגים הלבנים בדרום אפריקה מעל ל-20 שנה על מנת להבין את המסר של הקהילה הבין-לאומית - בסופו של דבר הם קלטו ופעלו כנדרש.

ב. אנחנו יכולים לנסות, כמיטב יכולתנו, ליישם את פתרון 2 המדינות, נגד כל הסיכויים, כשותף מחורבן לפרטנר גרוע, עם טראומה לאומית של התנתקות ונסיגה של כ- 30 אלף משפחות מההתנחלויות שמחוץ לגדר מעל הראש, הוצאות עתק ליישוב המתיישבים מחדש וכל זה על מנת לסגור את עצמנו בשטעטל אתנוצנטרי קטן ונעים עם חיל אוויר, שטעטל שבקרוב יחדול להיות בית חילוני ליהודים. מיותר לצייין שבמוקדם או במאוחר נפסיק גם להיות מדינת הסטארט-אפ. כמעט שכחתי, כתוצר לוואי נחסל גם את כלכלת המדינה הפלסטינית שתקום וכך נהפוך אותה למדינה כושלת עוד יותר, חשופה לחתרנות של ארגוני טרור ונדרש להתערבות תקופתית חוצת גבולות בכדי להגן על ביטחוננו. עזה שנית בגדה. ממש הישג.

ג. אך יש גם אפשרות אחרת, נוכל לחולל שינוי אמיתי: נאתחל את מדינת ישראל מחדש, בשטח שבין הירדן לים התיכון (לא כולל רצועת עזה) כמדינת כל אזרחיה בעלי לאום ישראלי. נמשיך להיות בית ומפלט לעם היהודי, ברוב יהודי 65/35 בערך, אך גם נהיה מדינה של הפלשתינאים של ארץ ישראל. לכל האזרחים תהיינה זכויות שוות והם יצביעו לכנסת אחרי שננסח במשותף חוקה המגנה על זכויותיהם של כל האזרחים ותסדר את מתכונת הממשל. זה אתגר, זה חזון. האם יש כאן פוליטיקאים בעלי פרופיל ציבורי שהולכים איתנו? מלבד ח"כ יהודה גליק אין בינתיים אך אנחנו בתנועת הפדרציה נמשיך לקדם את התוכנית. www.federation.org.il

חייבים להבין שהשלכת ארוכת הטווח של החזקת שטחים משמעותיים ואוכלוסיותיהם בגדה המערבית, כולל ירושלים המזרחית, בריבונות או בשליטה ישראלית, היא חד משמעית: מתן זכויות אזרחיות ודתיות שוות לכל תושבי השטח, כפי שנדרש גם בהצהרת בלפור וגם במגילת העצמאות שלנו. אם לא נהיה מוכנים לתת זכויות אלו לפלסטינים שחיים בכל השטחים שבשליטתנו, יכפו עלינו במוקדם או מאוחר את שיטת הממשל שהיא לכל דבר ועניין האפשרות היחידה ברת קיימא עבור מדינת ישראל בין הירדן לים: מדינה דמוקרטית ליברלית של כל אזרחיה. ככל שנתחיל לחשוב על זה, להמשיג אותה ולפעול למימושה, כך נשפר את התוצאה ואת סיכויי הצלחתה.