המנטור שמעון פרס

יורם דורי, הצל הבלתי נפרד של שמעון פרס במהלך שנות דור מספיד אותו בטור מרגש בישראל היום:

להספיד את שמעון פרס נחשב בעיניי תמיד לבדיחה. את המספיד הלאומי שספד לעשרות אם לא למאות אנשים? זה בלתי אפשרי.

הייתי לצידו עת כתב אינספור הספדים. במהלך תהליך הכתיבה חזר והסביר לי כי הספד הוא על הנפטר, ולא על הנואם. רוב האנשים מספידים את עצמם ולא את בר המינן. הפנמתי, אך מאחר שהקושי להספידו גדול כל כך אתעלם, ולו רק לפעם אחת, מהוראותיו.

אתרכז בתיאור של חשש מנסיעה אחת, שהפכה לחוויה של 26 שנים.

בהתמודדות בין השניים ב־1977 מצאתי את עצמי מוביל את המטה הצעיר לבחירת יצחק רבין. האמנתי בדרכו ותמכתי בו, בניגוד לרוב חבריי הצעירים. חשבתי שהוא יונה מדינית אשר תמך ב"פשרה טריטוריאלית". זאת לעומת פרס של אז, שהיה נץ מדיני שהמציא את המונח "פשרה פונקציונלית" והתנגד בכל תוקף לנסיגה מהשטחים.

השנים חלפו להן וב־1990 הגיע מועד התמודדות נוסף בין רבין לפרס. בשנה זאת רבין כבר מזמן לא היה היונה הצחורה ופרס לא הנץ הטורף.

אני אמנם רחקתי מעט מרבין, אך לא הפכתי לחסידו של פרס. זה עדיין היה לי קשה מאוד. השנים שבהן הייתי חבר במחנה רבין העבירו אותי תהליך דמוניזציה של פרס.

בהתמודדות 1990 בין רבין לפרס זכיתי לקבל הצעה מבייגה שוחט, ראש מטה רבין, לשמש דובר מטה רבין בהתמודדות. למחרת היום פנה אלי ידידי הקרוב נסים זווילי, ראש המטה של פרס, וביקשני לשמש דובר המטה. כמי שחי על הדמוניזציה שעשו אנשי מחנה רבין לפרס, השיבותי: "אתה יודע מה דעתי עליו. אמנם היום עמדותיי המדיניות קרובות מאוד לעמדותיו, אך זה לא יעשה את העבודה שלי לצידו קלה יותר. לכן ראשית אני מבקש לוודא שאתה (זווילי), מתכונן להתמודד בהמשך על מקום ברשימת העבודה לכנסת, כך שבעצם אמצא עצמי מסייע לך". זווילי השיב בחיוב. "אם כך", הוספתי, "שיהיה ברור שאני דובר המטה, לא דוברו של פרס. איני עובד בצמוד לפרס ולא צריך להיות בקשר איתו". גם תנאי זה קיבל זווילי. כבר ביומי הראשון לעבודה השתתפתי בישיבת מטה שניהל זווילי. פרס השתתף גם הוא. כמנהגי הבעתי את דעתי בנושאים שעל סדר היום בתקיפות, לעיתים בהתרסה, ובעיקר נגד הזרם. הנושא לא היה חשוב ודעתי חשובה עוד פחות. מה שהיה חשוב הוא שממפגש זה נקבע טון נוכחותי בסביבת פרס.

בתום הדיון היה אמור פרס לנסוע לאשקלון לאסיפת בחירות. בעודי עומד ומקשקש עם חברי המטה, פרס עשה את דרכו לכיוון היציאה עם הדוברת הוותיקה שהיתה מוכנה עם תיקה בידה. ליד הדלת אמר שמעון למנהלת הלשכה: "אני רוצה שיורם ייסע איתי". התקרבתי לעבר הדלת בחשש, להיות לבד עם פרס התככן הנורא באוטו? עד לא מכבר זה היה בלתי אפשרי לטעמי, אבל חובת הנימוס גברה עלי. חוץ מזה, כך הרגעתי את עצמי, חיים בורבה ידידי, נהגו של פרס, איתנו. ומדובר בנסיעה אחת, חד־פעמית, לאשקלון ובחזרה, כמה רע זה עלול להיות?

נכנסתי למכונית ופרס, בלי גינונים מרובים, ביקשני להשיג לו בטלפון חברי מפלגה כדי לבקש את תמיכתם. כנצר למשפחה שעלתה מגרמניה ומאוסטריה, פתחתי כל שיחה בנימוס רב: "שלום, משה בבית? חבר הכנסת שמעון פרס מבקש לדבר איתו". כשסגרתי את שיחת הטלפון הראשונה, העיר לי פרס: יורם, תוארי אינו חשוב. ההפך הוא הנכון, תוארו של המשיב לטלפון שלנו חשוב. לכן מעתה אמור: 'שלום, מר ישראלי בבית? שמעון פרס מבקש לדבר איתו'". "ואם הרעיה עונה", אמר פרס, "אמור לה, 'שלום גברת ישראלי. שמעון פרס מבקש לדבר איתך', אני כבר אבקש ממנה את בעלה החבר במפלגה".

גם מהשיחות הפשוטות האלה למדתי רבות לגבי התנהלות אנושית ופוליטית. פרס הכיר את מקבל/ת השיחה, את רקעו בעבודה, את בני משפחתו. כל שיחה נפתחה ב"מה שלום הילדים? איך עברה הבר מצווה של... כמה נהניתי מאוד להיות הסנדק בברית של"... ועוד ועוד. נוסף על כך, בנסיעה כמו בנסיעה, פרס גם הירצה לי את עיקרי משנתו. על השינויים בעולם. על תרומת הטכנולוגיה. על חשיבות החדשנות ועוד.

לפתע גיליתי שמעון פרס אחר. חכם, בר אוריין ואיש שיחה מרתק שזו חוויה אינטלקטואלית יוצאת דופן להיות במחיצתו. עד החזרה מאשקלון באמצע הלילה הדמון הפך למנטור.

הנסיעה החד־פעמית הפכה לסיפור של עבודה משותפת במשך יותר מ־26 שנים.

==========

הטור המקורי והמלא התפרסם באתר ישראל היום

• קודם
• הבא