ישראל - לחשב מסלול מחדש

משה בן עטר טועה, מטעה וזורע פחדים במאמרו הדמגוגי בעיתון הארץ בלי להביא כל טיעון ענייני ששולל את גישת הפדרציה בארץ ישראל. במציאות שנוצרה בשטח לא ניתן היום לפנות את המתיישבים מהגדה לתוך מדינת ישראל. גם אם פיזית ניתן, אולי, במאמץ לאומי עילאי לפנות את 30,000 בתי האב שחייבים להתפנות בתוכנית פינוי מינימליסטי במסגרת מתווה ריאלי של 2 מדינות, העלויות הכלכליות של מפעל כזה, העברת אוכלוסייה של מעל 100,000 יהודים תוך כדי מתן פיצוי שיאפשר להם לקבל איכות חיים הולמת, הן בלתי נתפסות אם נשווה אותן לנסיגה מרצועת עזה ב-2005, מפעל שאחרי יותר מעשור טרם הסתיים.

השארותם של המתיישבים בשטח תחת ריבונות פלסטינית איננה אופציה אמיתית – מדינה שדואגת לאזרחיה באמת לא יכולה לאפשר מהלך כזה מה גם שמתווה שתי המדינות כפי שמדינת ישראל מקדמת אותו, לפחות לכאורה, מדבר על הפרדה של ממש מהמדינה הפלסטינית שתקום, כולל גדרות או חומות (״הם שם, אנחנו כאן״). הסיבה היחידה שרעיון שתי המדינות עדיין על סדר היום הוא העדרן של אלטרנטיבות ראויות שיש בהן חזון אמיתי למדינת ישראל מודרנית לעתיד הנראה לעין, חזון ציוני אוניברסלי שאף ניתן למימוש.

אם היה עולה, לבטח גם היינו נדרשים להשלכות ההומניות של העניין. התושבים בגדה נשלחו על ידי מדינת ישראל או נולדו שם. במקרה של פינוי/גירוש/עקירה הם אמורים לשאת את תוצאותיה של מדיניות כושלת של מדינת ישראל כאשר אשמתם היחידה היא שהם מאמינים באמונה שלמה בזכותם ליישב את ארץ אבותינו, נרטיב שמדינת ישראל מקדמת 24/7 בין היתר על ידי טענה שהדרישה לפינוי מיהודה ושומרון היא דרישה לטיהור אתני. מבחינת המתיישבים מדובר בעקירה בלתי מוצדקת מהבית שלהם. וזה נראה לא הולם, לפתור עוול ישן באמצעות עוול חדש.

בסיכומו של דבר – הם רבים מדי, ועבר זמן רב מדי. לא אני ולא משה בן עטר ("רעיון המשטר הפדרטיבי בארץ ישראל הזוי ומסוכן") יודעים איך להפוך את החביתה הזאת בחזרה לביצים. בעיות של אוכלוסיות מעורבות דורשות פיתרון פוליטי שיוויוני, כל אלטרנטיבה אחרת מבטיחה שפיכות דמים מתמשכת בעצימות משתנה.

אני לא יודע אם זה היה צודק מבחינת השחורים בדרום אפריקה שהלבנים שהגיעו מאירופה נשארים בארץ זאת אחרי ההסדר שנלסון מנדלה ופרדריק דה קלרק סיכמו. ברור שהייתה כאן בחירה של פרקטיות פוליטית- אפשר גם לקרוא לזה, הכרה במציאות והלבנים לא נדרשו לחזור לאירופה במסגרת ביטול האפרטהייד. הפיתרון של מנדלה אולי לא היה הצודק ביותר בעיני כל בני עמו, אך הוא היה הפיתרון האפשרי היחידי השארתם של כל תושבי השטח במקומם, בבית היחידי שהם מכירים, ומתן זכויות אזרחיות שוות לכולם.

אני גם לא יודע אם זה צודק מבחינת האבוריג'ינים שהמתיישבים הלבנים שהגיעו מאירופה נשארים באוסטרליה ולא חוזרים הביתה. אני בטוח שמבחינת גורמים קיצוניים בקרב האינדיאנים בארה"ב הצדק היחידי האפשרי הוא חזרתם של מאות מיליוני האמריקאים למדינות מהם הגיעו וכינון מדינה על טהרת השבטים האינדיאנים ששלטו בו לפני פלישת האירופאים. אך אלו הם חביתות שלא ניתן יותר להפוך לביצים.

גם אם לא היינו מדברים על כך שמדובר בבני אדם שגם הטראומה הפרטית שלהם צריכה להיות מחושבת במאזן הכללי של מה נכון והגון וצודק וראוי, גם מבחינה פוליטית פינוי בכוח של אפילו חלק של ההתנחלויות שתושביהן מהווים 5% מאזרחי המדינה, הוא דבר לא ישים. לא גיבוש הרוב הדרוש בכנסת ובציבור ולא ביצוע התוכנית.

כמו משה בן עטר וכמו רבים אחרים גם אני התנגדתי למפעל ההתנחוליות. חשבתי שלא זו הדרך שישראל צריכה ללכת בה. המאבק התנהל שנים ארוכות, שהתארכו לדור ולשני דורות, והשמאל הישראלי לא הצליח לעצור את ההתנחלויות. הביצים הפכו לחביתה, וגם אם מדובר במחדל היסטורי, הוא כבר עובדה קיימת.

אין ספק שישראל, שמאל וימין כאחד, צריכה לחשב מסלול מחדש ולהכיר בכך שההתנחלויות לא ייעלמו והן גדלו מעבר ליכולת לפנותן. כיום תוכנית הפדרציה, לפיה יהודה ושומרון יסופחו למדינת ישראל תוך כדי מתן זכויות אזרח מלאות לכל תושבי השטח והקמת מנגנוני שלטון איזורי פדרלי שיאפשרו לכל מחוז אוטונומיה תרבותית, חינוכית וכלכלית, היא הגישה היחידה המאפשרת ליישב את הסכסוך בגבולות האפשרי, בלי להפוך חביתה לביצים ובלי ליצור עוול חדש. היא הגישה היחידה שניתן לממש ללא עלויות הזויות של מאות מיליארדים להעתקת מאות אלפי אנשים ממקומם. היא היחידה שיש לה סבירות פוליטית כאשר היא מצליחה לקבל תמיכה גם מימין גם משמאל, גם בקרב הפלסטינים וגם בזירה הבינלאומית. היא היחידה שמסוגלת ליצור פיתרון כבר מחר בבוקר.

כמו בכל תהליך של התפכחות ושינוי, ייקח זמן עד שכולם יבינו זאת, אבל אין לי ספק שכשזה יקרה נוכל להתקדם לעידן של יציבות איזורית ושגשוג ישראל.

יותר על הפדרציה ב- www.federation.org.il

• קודם
• הבא