הרמנו דגל לבן?
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב שני, 22 אוגוסט 2016 11:09
- מחבר\ת דניאל הרוש
עשרים וארבעה המנדטים שקיבלה רשימת "המחנה הציוני" בבחירות האחרונות מתבררים, ממרחק של יותר משנה, כטרגדיה של השמאל בכלל ושל מפלגת העבודה בפרט. מעל ל–800 אלף הקולות שהעניקו אזרחי ישראל לרשימה שהוקמה ברגע האחרון, הצליחו לסמא את עיניהם של מנהיגי המחנה הציוני ולגרום להם לחשוב, שהאמון שבו זכו היה תוצאה של סדר היום שהציגו, של האופן שבו איתגרו את ממשלת הימין, או של החזון שהציעו למדינת ישראל.
הסקרים האחרונים, המראים כי המחנה הציוני איבד כשני שלישים מכוחו, חושפים את הקונספציה השגויה הזאת במערומיה. האמת היא אחרת לגמרי, וראוי להכיר בה גם אם אינה ערבה לאוזן. האמון הגדול שהציבור הישראלי העניק לרשימת המחנה הציוני ניתן לה כפיקדון אף על פי שהוקמה ברגע האחרון ונתפרה בתפרים גסים ומתוך עמעום אידיאולוגי בוטה. הוא ניתן לה למרות קמפיין תמוה, שהתמקד בסייעת שלישית בגנים והבטיח אפס קשישים עניים, ולמרות הסכם רוטציה לא ישים בין שני ראשיה (שבוטל בצעד היסטרי של הרגע האחרון), והכרה בחוסר יכולתו של העומד בראשה לסחוף אחריו את הציבור.
הוא ניתן לה מסיבה אחת בלבד: ריאל פוליטיק. הציבור שמאס בבנימין נתניהו ובשנות שלטונו הבלתי נגמרות זיהה פוטנציאל פוליטי להחלפתו, והצביע למי שהצליח לייצר תחושה (בעיקר באמצעות סקרים מחמיאים) שזה אפשרי.
היתה פה יותר מתמטיקה ופחות להט אידיאולוגי. ואותו ציבור, שנתן למחנה הציוני את אמונו, עוקב מאז הבחירות אחרי המפלגה, שבה שם את מבטחו כדי שתהווה חלופה לנתניהו ותיאבק בו ובימין הסוחף את ישראל למחוזות הרחוקים מרחק שנות אור מתפישת עולמו. והוא מגלה שהיא מסרבת להיכנס לזירה, בכל פעם שהקרבות בה מתנהלים על נושאים אקוטיים כמו הכישלון המתמשך של הממשלה בתחום הביטחוני, הכשלים במבצע "צוק איתן", רמיסת התקשורת, או ערעור ערכי היסוד של צה"ל. בכל המקרים האלה היא מפקירה את הזירה לימין, כדי שינהל בה קרבות בינו לבין עצמו.
עוד רואה אותו ציבור מצביעים מפלגה, שמדברת בכמה קולות, כמספר חברי סיעתה. כך, בזמן שחברת כנסת אחת מנהלת מאבק נגד המאחזים הבלתי חוקיים, הולך חברה לסיעה לחבק ולהצטלם עם אנשי מאחז עמונה. בשאר זמנה מתעסקת המפלגה הזאת ללא הרף בעצמה ובבחירות הפנימיות שלה.
ומעל לכל רואה הציבור הזה מפלגה שניסתה לזחול לממשלתו של זה שהיא אמורה להחליף; מפלגה שהניפה דגל לבן.
בשל כל אלה, הציבור, שיש לציין לטובה את עירנותו ומעורבותו, החליט ליטול מידי המחנה הציוני את הפיקדון שמסר לידיה, והעביר אותו לפי שעה ליש עתיד.
האם אפשר להחזיר את הקולות האלה? בוודאי. זה יקרה רק כאשר מפלגת העבודה־המחנה הציוני תכיר בכך שתוצאות הבחירות לא היו פרס על התנהלות פוליטית ראויה. זה יקרה כאשר אל מוחות מנהיגיה תחלחל התובנה, שיותר מאשר השאלה לאן צריכה המפלגה לפנות — שמאלה או למרכז — חשוב לציבור לראות אותה נלחמת בעקביות על נושאי הליבה הקשורים לדמותה ולעתידה של המדינה הזאת, מספקת תשובות למיליוני ישראלים שלא יודעים באיזו מדינה יגדלו ילדיהם, מפסיקה להסתיר ולעמעם את עמדותיה בכל מיני טענות אנטי־מנהיגותיות, שלפיהן "הציבור הלך ימינה", וקמה בכל בוקר על מנת לקרב את הציבור אליה.
אף על פי שזה נשמע כקלישאה, אנו חיים בתקופה שבה ייקבעו דמותה של מדינת ישראל, גבולותיה, כולל גבולות הדמוקרטיה שלה, הערכים שעליהם יתחנך דור העתיד ואופיה החברתי־הכלכלי. מול התפישה של הימין, הקורסת כמעט מדי יום אל תוך עצמה, צריך להתייצב מחנה המציג תפישה שמאלית־ציונית־דמוקרטית. מי מבין מנהיגי מחנה המרכז־שמאל שאינו מבין את גודל השעה, שמוכן להתפשר, שמחפש כל הזמן את החרך שדרכו אפשר להזדחל לשותפות עם נתניהו, שוויתר על האפשרות לנצח — מוטב כי יפנה את מקומו לטובת אלו שלא ויתרו על הקרב מראש.
ההתנהלות הנוכחית סופה להיגמר בפלירטוט עם אחוז החסימה, וחשוב מזה: במחיקת האפשרות להסטת הספינה הישראלית ששטה במהירות ימינה. ההיסטוריה הפוליטית לא סולחת למי שחוזרים פעמיים על אותה טעות, כפי שהיטיב אלכסנדר פן לכתוב בהקשר אחר: "אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת. יהיה כך, כך יהיה, אות באות" — ואולי אפילו יותר גרוע. מצד שני, ובניגוד לזעקות השבר העולות תדיר מקרב חלקים בשמאל, זה גם יכול להיגמר יותר טוב.
=======
הטור המלא, פורסם באתר הארץ
