אל תתביישו ואל תגמגמו. אמרו בגאווה: אחד במאי היום, חג שמח!

אחד במאי שמח! הפעם אחד במאי מדהים במיוחד. החתולים השמנים* פותחים במחאה אדירה על גזל השמנת. מחלון המסיבה הפרועה שלהם בוקעת, לא פחות ולא יותר, שירת האינטרנציונל.

חדורי תחושת צדק וזעם הם שרים: קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה, עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב (שמשתכרים 8 מליון שקלים בשנה). אֵש נְקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה (על כך שהעזתם להגביל לנו את השכר ל 2.5 מליון). לִקְרַאת אוֹיַב (הרגולטורים) הִכּוֹן לַקְרָב. מִגָּב כָּפוּף (בקושי אנחנו גומרים את החודש) נִפְרוֹק הָעוֹל (של הציבור). אֶת עוֹלָמֵנוּ (התלוש מהמציאות) אָז נָקִּימָה. לֹא כְלוּם מִתְמוֹל, מָחָר – הַכֹּל (אבל ממש הכל! עד עכשיו עבדנו בחינם!)

עד עכשיו עלה מהמסיבה הזאת זמזום שקט מורכב מתמהיל שלמשתתפי המסיבה נשמע טבעי ונעים לאוזן: תחושת הגאונות והעליונות של "אתה בחרתנו" בחדרי המנהלים. העיוורון והחרשות המוחלטים למאבק היומיומי שמנהלים בני תמותה רגילים כדי לחיות בצורה נורמלית.

הקליק הרך של התכווננות הכורסאות במחלקות הראשונות. הבתים החכמים המעוצבים בטוב טעם וממון. איוושת הבגדים היקרים. תרבות הפנאי האקזוטית.

הידיעה המתוקה ששכרך יטפס בכל מקרה, גם אם תכשל, ואם חלילה תצטרך לעזוב – זה יהיה עם מצנח של זהב. הבטחון והשקט הנפשי המוחלט בכל הנוגע לעתיד הכלכלי המשפחתי.

כל אלה ועוד, שהם כל כך מובנים מאליהם בשביל מנכ"לי האלפיון, וכל כך רחוקים בשביל כל יתר 99 האחוזים של בני האדם.

והצלילים הענוגים האלה הבוקעים מהמסיבה המתמשכת, מתחלפים כעת בקולות של מחאה, עלבון, קיפוח, זעם, מרמרת, יסורי איוב, נבואות זעם, ואיומים. מישהו הורס להם את המסיבה, לעזאזל. מישהו מתעלל בהם.

מישהו העז להמרות את פיהם, להקשיב לציבור, ולחוקק חוק שיגביל את שכרם לשכר הרעב הנורא של 2.5 מליון שקלים בשנה. מה יהיה עליהם עכשיו? איך יצליחו לשרוד בעולם האכזר הזה?

וחמור מזה: לקשור העלאה אפשרית בשכר הזה לשכרם של העובדים העניים. מה הקשר לעזאזל? מי המטורף שיכול לקשור בינם, בני אלים, ובין בני אדם רגילים? מה יהיה עליהם עכשיו? איך יצליחו לשרוד בעולם האכזר הזה?

כה גדולים ההלם והזעזוע ותחושת העוול במסיבה שקצת השתבשה, עד שעוד שניה הם אוספים חתימות של החוגגים, משיגים שליש ומתאגדים.

אולי גם שובתים. או חמור מזה! מתפטרים! כולם יחד!

רגע, אבל זה לא יזיז לאף אחד. העבודה ממילא תמשיך להתבצע גם בלעדיהם, וממילא רבים כחול אשר על שפת הים להוטים להחליף אותם.

אז מפגינים! כן! מפגינים מול... רגע, מול מה? מול מי? מול בתי דירות ממושכנות של מעמד הביניים שלא בא לו יותר לשלם להם את השכר הזה מחסכונותיו הדלים?

כשמגבילים את שכר החתולים השמנים, זה לא חלילה הכסף שכואב להם. לא לא. אצלם זה אידיאולוגי. הם דואגים לכלכלה. לאקלים העיסקי. לחברה. למדינה. ליציבות. לעתיד הציונות. זה לא הכסף. זו המדינה שיקרה ללבם.

ואם הם ירוויחו כמה מליונים פחות, זה יהיה סוף החלום הציוני. היקום יקרוס לתוך עצמו.

הו, הצביעות, הצביעות. הו, הניתוק. הו, תאוות הבצע. בדרך כלל זה מקומם ומרתיח אותי. הפעם זה כל כך גולמני, שקוף, תלוש מהמציאות – עד שזה פשוט מגוחך.

הייתי בחופשה כמה ימים, וכשחזרתי וקראתי במרוכז את גל תגובות הנגד, זה היה משעשע עד אימה. למעשה זה שווה ניתוח נפרד (שעוד יבוא), עם קרדיטים לדוברים, כמעט כולם או ה"עשוקים" עצמם, או פרקליטיהם/רואי החשבון שלהם/היחצ"נים שלהם, המומחים מטעם שלהם והלוביסטים שלהם.
האמת, מי שיש לו צבא אדיר וממומן כזה, באמת לא צריך ועד כדי שקולו ישמע.

אבל בינתיים רק קמצוץ מביטויי הזעם והתדהמה נגד החוק:
"פופוליזם, גזל, צפון קוראה, פוגעני, קיצוני, פרסונלי, מדרון חלקלק, תלול ומסוכן, חבל שלא שמעו את הנפגעים, חפוז, מופקר, מעוות, לא שוויוני, לא מקצועי, שברו של החלום, ההיסטוריה תעיד על הנזק, מסר נוראי, שנאה, קנאה, דם בעיניים, נקמה, בכיה לדורות, סקנדל, חוסר אחריות, בגידה, גנבים בלילה."

הכי צבועים אלה שקוראים להפסיק "לרדוף" את העשירים ו"להתחיל לדאוג לעניים". כאילו שבהילולת השכר הדוחה, מישהו מהמנכ"לים הללו, עשה משהו כדי לעצור את התהליך הנורא של הפיכת אנשים עובדים לעניים. כאילו לא היו אחראים ישירות להגדלת העוני.

שהרי, שני סוגי שכירים חביבים על רוב (לא כל) המנכ"לים המשומנים: סוג אחד הוא הסוג שלהם, עם השמיים כגבול, עם שכר חזירי שמעפיל מעלה מעלה בלי קשר לביצועים.

הסוג השני של העובד, החביב על המנכ"ל המשומן, הוא עובד הקבלן. זה שהוא לא מכיר, כי הוא רק חלק אנונימי מחבילת עבודה/מכרז/שרותים. זה שאין לו פנים. זה שמכיר בצניעות ובהכרת תודה במקום שייעד לו הגורל: הכי נמוך. הכי צייתן. הכי מפוחד. הכי קל להחלפה.

הסוג השלישי, הלא חביב, האויב, הוא העובד ממעמד הביניים. זה שמרוויח סביר, או בסדר.
עלות השכר שלו לעולם תהיה גבוהה מדי בעיני המנכ"ל המהולל. היא תמיד תחשב "שומנים", יעד ל"התייעלות" לפיטורים, לקיצוצים, לאאוטסורסינג.
לא ינוח ולא ישקוט המנכ"ל המשומן עד שהעובדים הרעים האלה יהפכו לעובדים "טובים". כלומר עובדים עניים. וכמובן לא מאורגנים.
כי עבודה מאורגנת, או-הו! היא האוייב המר והשנוא מכל.

אז זהו, שלמרות יללות הקיפוח והעוול, השריטות והנשיכות, החתולים השמנים באמת לא צריכים להתאגד.

מי שמחובר ישירות לעטיני הכוח והשליטה, מלכתחילה לא צריך להתאגד, להפגין או לשבות כדי שקולו ישמע.

הם לא צריכים להתאגד, אבל אתם כן. והיום הוא היום הכי מתאים להזכיר זאת.

בדיוק היום, לפני 130 שנה, בארצות הברית, פג האולטימטום שהציבו עובדים בתביעה להפסיק להיות מועסקים בתנאי עבדות.

השביתות וההפגנות (שהיו אסורות בחוק) דוכאו באלימות, שישים מפגינים נהרגו במהומות עקובות מדם בשיקגו.

כמה שנים קודם, נאסרו 24 פועלי דפוס בטורונטו, קנדה – ששבתו.

הם וחבריהם בדמם, ומי שהמשיכו במאבקים אחריהם, השיגו בשביל אנשים עובדים את הזכות המדהימה להתארגן, להגיד 'אנחנו' ולא רק 'אני'.

חופש ההתארגנות וזכות השביתה הפכו את העובדים לבני אדם עם זכויות, עוגנו באמנות בינלאומיות והיו לחלק מהדמוקרטיה המערבית ומהחקיקה במדינות המפותחות.
הם הולידו את שכר המינימום, ואת היכולת להיות חולים בלי לעוף מהעבודה, את הפנסיה, את איסור עבודת ילדים.

את כל מה שנראה היום מצד אחד מובן מאליו, אבל מצד שני מתכרסם כל הזמן.

130 שנה אחרי, כבר לא מעסיקים עובדים, אלא קונים שירותים מקבלן על כל המשתמע מהסחר הזה בבני האדם.
על יום עבודה של שמונה שעות שעליו נלחמו ברחובות שיקגו ובטורונטו, אפשר רק לחלום בעידן החוזים הגלובליים.
עבודה היא במקרים רבים מחוללת עוני ולא מחלצת ממנו, ו"פיטורי יעול" בעוד שכרו של המנכ"ל נוסק מעלה מעלה והבעלים מושכים רווחי עתק – הם דבר שבשגרה.

זה מאה שנה שאי השוויון לא היה כה גבוה.

מעולם לא היה מימוש הזכות החוקית להתאגד חיוני כמו היום.

ורבים מכם עושים את זה, כמו גדולים.

לא נבהלים מהלעג, מההפחדות, מהדה-לגיטימציה. מתאגדים.

קוראים בעין חכמה וביקורתית את הניתוחים מטעם על "נזקי" העבודה המאורגנת, את ההשוואות המופרכות והנלעגות בין עובדים מאוגדים ובין טייקונים. איפה הטייקונים ואיפה אתם.

לא מתקפלים כששולחים לכם רמזים עבים שגל הפיטורים הבא יכלול "במקרה" דווקא אתכם.

כשבולשים אחריכם. כשמספרים לכם שבגללכם החברה תיסגר. כשהחברים שלכם פוחדים לדבר אתכם במסדרון.

כשעד לפני רגע הייתם עובדים מצטיינים ופתאום ההנהלה נעשית קרה כקרח כלפיכם. כשהיא מקימה נגדכם ועד מלאכותי מטעם.

צריך הרבה אומץ ומנהיגות בשביל להמשיך. ואתם מנהיגים.

מעולם לא היה החג הזה חשוב, אקטואלי ומעודכן כמו היום. מי שאומרים לכם שזה מאבק "של פעם" אמרו לו שהוא זה שחי בעבר.

ספרו לו שלהתארגן במקום העבודה זה הדבר הכי מקובל, פופולארי, ומובן היום. כולל במקומות שרגל עבודה מאורגנת לא דרכה בהם –חברות הסלולאר, הביטוח, התקשורת, ההייטק.

עדכנו אותם שהקלישאות של שנות השבעים והשמונים על הקפיטליזם, שאיכשהו כבר יפזר את פירות הצמיחה בין כולם באופן טבעי – תפחו לנגד עינינו למפלצת של אי שוויון בקנה מדה היסטורי, שגם הוגי הקפיטליזם היו מתביישים בה.

שאנחנו נסחפים לאוליגרכיה שבה העושר מרוכז באופן קיצוני בידי קומץ שליטי-הון ובידי ה"סופר מנהלים" שלהם.

שאי השוויון מאיים על גורלו של העולם המערבי. שזה השיח הכלכלי הכי בוער, חם וחשוב בעולם.

מי שמנפנף לכם בשם של יו"ר ועד מושחת כטיעון נגד העבודה המאורגנת – הזכירו לו בנחת שיש לנו ראש ממשלה שיושב בכלא. האם זה אומר שצריך לבטל את הממשלה? שיש שר אוצר שישב בכלא, האם נבטל את משרד האוצר? שיש קציני משטרה מושחתים, האם זה אומר לבטל את המשטרה? בשחיתות מטפלים ביד קשה, אבל זה פשוט לא קשור.

שהתאגדויות עובדים קמות בהמוניהן בימים אלה בכל מקום בידי נשים וגברים, רבים מהם צעירים, אמיצים, שלוקחים את גורלם ואת גורל החברים שלהם בידיים.

שכלכלה הוגנת וחברה צודקת הם הבסיס לקיום שלנו כבני אדם בכלל וכישראלים בפרט.

אל תתביישו ואל תגמגמו. אמרו בגאווה: אחד במאי היום, חג שמח!

*אני מתנצלת בפני החתולים האמיתיים (גם השמנים) שהם חביבים עלי במיוחד על כך שאני משתמשת בהם כמטפורה.

========

מעמוד הפייסבוק של שלי

• קודם
• הבא