כל האיומים כולם

רוב הפרשנים והחוקרים יסכימו כי מלבד תקופה קצרה מאוד במהלך מלחמת העצמאות ב-1948 מעולם לא היה איום ממשי על קיומה של מדינת ישראל, אפילו לא ב -1973, ואין כזה גם היום. אין גם צפי לאיום קיומי לפחות עוד 7 עד עשר שנים, הזמן הדרוש לאיראן לפתח ולייצר נשק גרעיני מוכן להפעלה, אם היא תחליט על כך מה שכלל לא בטוח.

האיומים האמיתיים על ישראל הם בתחום הכלכלי-חברתי, נוגעים לשילוב של החברה הערבית והחרדית במשק הישראלי ולפערים בהכנסה ובהשכלה בין כל חלקי האוכלוסייה במדינה.

האתגרים הביטחוניים האמיתיים כמו דעא״ש, חמאס וחיזבאללה קשורים בצורה זו או אחרת להעדר הסכם עם הפלסטינים. הכוונה היא שהעדר הסכם עם הפלשתינים מעצים אתגרים ביטחוניים אלו. הסכם כזה כשלעצמו בעיקרו עניין חברתי-כלכלי: כיצד לספק זכויות אזרח ומשאבים לפלסטינים בהסכמה רחבה עמם ועם הקהילה הבינלאומית. מבחינה ביטחונית האתגרים היום הם איומים על הפרט (פיגועים) ועל קהילות (רקטות חיזבאללה וחמאס), יותר מכל דבר אחר.

אבל יש איום אחר, קריטי שאינו מאיים על קיומה הפיזי של מדינת ישראל אך הוא מסכן את הלגיטימיות המוסרית והבינלאומית שלה: הימין הפוליטי בישראל, לאחר שנטל את השלטון ב-1977 ושולט בנו במשך 34 מתוך 38 השנים האחרונות, התחיל לערער ברצינות על העקרונות האוניברסליים עליהם מדינת ישראל הוקמה. ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות אדם, מגילת האומות המאוחדת והכרזת העצמאות של מדינת ישראל מוחלפות אט אט ובשיטתיות על ידי עקרונות של דמוקרטיה רפובליקנית אתנוקרטית. בדמוקרטיה הישראלית החדשה, מיעוטים לא-יהודיים מיועדים ככל הנראה לא לקבל את שוויון הזכויות המגיע להם. הם יקבלו אך ורק את הזכויות וההטבות שהקואליציה (היהודית) השלטת מוכנה להקצות להם, בהתבסס על עקרונות עתיקים הנוגעים למעמד האוכלוסייה הלא יהודית שחייה בין יהודים, כוחה האלקטורלי בכנסת וחוסר האונים של האופוזיציה.

אנו עדים להעצמה מאורגנת של ריבונות אתנית יהודית המבוססת על התורה וגוזלת את ריבונותה של מדינת ישראל אשר כשלעצמה מתבססת על שילוב של ערכים אוניברסליים ויהודיים כולל המשפט הבינלאומי. חלק בלתי נפרד מהתפתחות זו היא ההשתלבות השיטתית של הגדה המערבית לתוך מדינת ישראל באמצעות פעילות המתנחלים אשר מערערת על כל הסדר מדיני עם הפלסטינים.

הכמיהה לריבונות יהודית בארץ ישראל מנצחת כל שיקול דמוגרפי, יחסים בינלאומיים, את המשפט הבינלאומי, שיקולי מוסר ואת הפלסטינים ושום דבר לא יעמוד בדרך להשיג אותה כאשר הקדוש ברוך הוא המוביל. ממשלת ישראל מאמינה כי ניתן לשכנע ולהשפיע על הקהילה הבינ״ל ולקבל תמיכה מתוך עמדה של כוח, שכנוע פנימי וחזון.

הדמוקרטיה במדינה נמצאת בנסיגה לתוך מדינה יהודית ולא יהודית פלורליסטית אלא יהודית אורתודוקסית. כפי שאמר לאחרונה פרופ' שלמה פישר מהאוניברסיטת העברית בכנס באוניברסיטת תל אביב (פרפרזה): ה- "דמוס" בדמוקרטיה הישראלית יכלול בעתיד, ככל הנרא, רק חלק מהאוכלוסייה,את החלק היהודי .

כל הסימנים כבר כאן, הצעדים הראשונים באים לביטוי בחקיקה מפלה והאופוזיציה סופגת חבטות של דה-לגיטימציה ממוקדת בפומבי ובכנסת. לאחרונה שוחדו האזרחים הפלסטינים של ישראל בתוך הקו הירוק באמצעות חקיקה של פיצוי כלכלי והטבות שהתעכבו כבר עשרות שנים. האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית שאין לה זכאות לאזרחות ישראלית, תצטרך גם היא להסתפק במה שאנחנו מוכנים להעניק לה, אולי מעמד של תושב כמו לפלסטינים במזרח ירושלים. ככל כנראה מדובר באפילו פחות, הרבה פחות – בנטוסטנים – מדינות חסות (Bantustans) או משהו דומה. המדינה הפלסטינית הריבונית חדלה להיות אופציה ריאלית.

כדי לטפל באיום זה, הזמן הוא קריטי כי ברגע שהדמוקרטיה הרפובליקנית האתנוצנטרית הוקמה, אין דרך חזרה והתוצאה בהכרח תהיה התרסקות, במוקדם או במאוחר, בדיוק כמו שקרה בדרום אפריקה. הדרך היחידה להתנגד להתפתחות זו היא התקדמות יזומה, תחיית הגישה שנשקלה ברצינות כאשר המדינת הוקמה ב -1948: מדינת כל אזרחיה עם חוקה שמבטיחה את זכויות הפרט והלאום וחופש של דת ומדת, הפרדה בין דת ומדינה. כדי לשמר את המדינה ליהודים עלינו להפוך אותה למדינת כל אזרחיה, אחרת מדינת ישראל תהיה נדונה לדעיכה מואצת כתוצאה משילוב הרסני של סכסוכים אתניים, חוסר סובלנות דתית, אפליה עדתית בחסות המדינה, דה-לגיטימציה בינלאומית ובריחת מוחות של כל מי שיכול לבנות לעצמו חיים טובים יותר במקום אחר.

הנתיב שנבחר על ידי מפלגות האופוזיציה הגדולות, ה״מחנה הציוני״ ו"יש עתיד״, נתיב של מכירת נשמתן לימין, פוגע במטרה. הוא מנסה ליצור מציאות מדומה שבה נקיטת עמדה מרכזית-ימנית תגרום למספיק מצביעים לראות את האור. אין אור במרכז. אין אור ואין נתיב. המרכז חשוך. אור יש רק בקצוות, אורות כהים מאוד בצד הרפובליקה האתנוצנטרית הדתית ואור זוהר בצד הדמוקרטי. הציבור יצטרך לבחור ומנהיגי אמת יצטרכו להראות את הדרך ואם אנחנו לא נצליח להגן על הדמוקרטיה, כולנו נצטרך לשאת בתוצאות.

• קודם
• הבא