עיוורון מוסרי ומדיני של השמאל

החלטת ועידת מפלגת העבודה לתמוך בהצעות של יצחק הרצוג לשבירת הקיפאון המדיני היא צעד חשוב להתגברות על הקיבעון המחשבתי שמאפיין זה שנים את מפלגות המרכז והשמאל בישראל. יותר מ–20 שנה אחרי הסכמי אוסלו, שהיוו פריצת דרך היסטורית ביחסים בין ישראל לפלסטינים, הגיע הזמן להכיר בכך שהדרך לפשרה היסטורית בין שתי התנועות הלאומיות ארוכה ומחייבת שלבי ביניים, בחלקם חד־צדדיים. למחנה הפוליטי שחרת על דגלו את האמונה שעצם החזרה לשולחן המו"מ תבטיח את השגת היעדים הפוליטיים הרצויים, לא קל להבין כי המציאות מורכבת קצת יותר וכי פתרון שתי מדינות לשני עמים — ככל שהוא הדרך היחידה להבטיח את עתיד הציונות בטווח הארוך — לא יושג בהינף קולמוס אחד.

מובן מדוע הימין מתנגד להצעות אלה. פחות מובנת ההתנגדות לתוכניות של הרצוג מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית: הרי רק אתמול האשים השמאל הקיצוני את מפלגת העבודה בכך שהיא "ליכוד ב'": איך אפשר להתנגד למהלכים שבמפורש מציעים שינוי כיוון במקום הסטטוס־קוו הנוכחי, ולכן ממשלת הליכוד מגנה אותם בכל לשון?

אחת ההצעות המעשיות ביותר שהעלה הרצוג — הניתנת ליישום גם תחת הממשלה הנוכחית — היא לנסות להעביר את השכונות הצפוניות של מזרח ירושלים לשליטת הרשות הפלסטינית. התנגדות למהלכים אלה מצד חלקים של השמאל מעידה על כך שבעלי עמדות שנראות ליברליות ושמאליות לוקים לעתים בעיוורון מדיני וגם מוסרי.

כמו תמיד, קצת היסטוריה והקשר לא יזיקו. אחד המהלכים הפזיזים ונעדרי התבונה שנקטה ישראל מיד אחרי מלחמת ששת הימים היה הגדרה רחבה של התחום שעליו הוחלו החוק והמשפט הישראליים בירושלים; בלשון פשוטה: סיפוח מזרח ירושלים הירדנית. סביר ומובן שכמעט לא נשמעו אז בישראל קולות שהתנגדו לסיפוח הזה; אבל הוא כלל לא רק את העיר העתיקה ושכונות כשייח ג'ראח, החולשות על הדרך להר הצופים, אלא שורה ארוכה של כפרים מצפון לירושלים. הכללת האצבע הזאת, המזדקרת מלבה של ירושלים צפונה, נבעה מהרצון לכלול את שדה התעופה הירדני בקלנדיה ("שדה עטרות") בתחומי מדינת ישראל, ולהופכו לשדה התעופה הבינלאומי של ירושלים. אבל בסיפוח שטח מסתפחים גם תושבים שגרים בו, וכתוצאה מכך הפכו עוד כמה עשרות אלפי פלסטינים לתושבי ישראל בעלי תעודת זהות ישראלית. ככל ערביי מזרח ירושלים, אין הם אזרחים אלא תושבים, אך מעמד התושבות מקנה להם שורה ארוכה של זכויות, בראש ובראשונה בתחום הביטוח הלאומי.

הרעיון להפוך את שדה התעופה הקטן בעטרות לנמל תעופה בינלאומי נכשל, הן בגלל תנאי השטח והן מפני ששום מדינה לא היתה מוכנה להכיר בשליטה הישראלית עליו ולקבל טיסות בינלאומיות היוצאות ממנו. עם זאת, במשך שנים רבות ההיקף הרחב של השטח שסופח לישראל נתפש כתופעה שולית ולא זכה לתשומת לב ציבורית.

היום המציאות שונה. הכפרים שמצפון לירושלים, שמעולם לא היו חלק מן המרקם העירוני שלה, הפכו לשכונות מגורים צפופות, הן בגלל הריבוי הטבעי והן מכיוון שעברו אליהם פלסטינים רבים משטחי הגדה המערבית שלא סופחו. כיום מתגוררים בהם כ–200 אלף פלסטינים (כמחצית מהאוכלוסייה הפלסטינית בשטח המוניציפלי של ירושלים). מבחינת המשפט הישראלי מדובר בשטח ישראלי לכל דבר, אך גדר הביטחון, שנבנתה בלי להתחשב במעמדו המשפטי של השטח, ניתקה את מרביתו מירושלים והפכה אותו למעשה לשטח הפקר.

מי שאינו מכיר את ירושלים צריך לדעת זאת בצורה הברורה ביותר: בין ירושלים לרמאללה מצוי עכשיו שטח הפקר, שאינו בשליטת הרשות הפלסטינית, אך השליטה הישראלית בו היא פיקציה מוחלטת. למרות הצהרות העירייה, היא אינה מספקת שירותים ל–200 אלף תושבים, שהם פורמלית תושבי ירושלים. לא רק משאיות הזבל של העירייה ופקחיה אינם נכנסים לשטח, אלא גם המשטרה וצה"ל. רוב אזרחי ישראל אינם יודעים שקיים "חור שחור" כזה בינינו לבין שטחי הרשות — ובוודאי אינם מודעים לכך שאזרח ישראלי יהודי שייכנס לשטח זה יסתכן בנפשו, גם אם להלכה השטח הוא בריבונות ישראל.

אין שום סיבה שבגלל שיגיונות הגדלות הלא־ריאליסטיים של מי ששירטטו את גבולות ירושלים ב–1967 יימשך המצב הנוכחי. הוא אינו מוסיף ביטחון לישראל (להיפך) ומשאיר אוכלוסייה גדולה ללא שום הגנה וללא שליטה אפקטיבית. בוודאי מי שחרד לשמירת הרוב היהודי בירושלים צריך לתמוך בכל רעיון להיפרד משטח זה ומאוכלוסייתו ולאפשר לפלסטינים שם לחיות תחת שלטון הרשות הפלסטינית.

קשה להבין את המתנגדים מצד שמאל לרעיון ההיפרדות משטחים אלה, שהרי מדובר ברוב המקרים באישים שמתנגדים לסיפוח מזרח ירושלים ותומכים בנסיגה ישראלית מרוב שטחי הגדה, אם לא מכולה. בשם איזה עיקרון הם מתנגדים למהלך שישחרר כמעט רבע מיליון פלסטינים מהסיפוח שכפתה עליהם ישראל ב–1967 ויאפשר להם לחיות בצורה זו או אחרת תחת שליטה פלסטינית כבר היום, במקום שייאלצו לחכות לפתרון כולל שברור לכולם שהוא רחוק?

הסיבה לעמדה מוזרה זו של כמה חוגים בשמאל מובנת, אך פתטית: היצמדות לאוטופיה של הפתרון הכולל כאן ועכשיו הופכת אותם לתומכים בסטטוס קוו. כמו במקרים אחרים, מה שנתפש כפתרון המשוכלל והטוב ביותר הוא האויב של מה שאפשרי.

העובדה שראש הממשלה התבטא בכיוון זה — בניגוד לדעתו של ראש עיריית ירושלים, ששיקוליו אחרים — מעלה את האפשרות שבנושא זה ייתכן שיתוף פעולה בין הממשלה לאופוזיציה הראשית. הפתרון, כמובן, אינו פשוט: קשה לראות את הרשות הפלסטינית תומכת בו (למה להקל על ישראל?); גם יהיה צורך להבטיח את הזכויות שצברו תושבי השטח הזה במשך השנים בביטוח הלאומי. כל זה אינו פשוט. אבל גם אם זה קשה ומסובך, זה אפשרי.

מדובר באינטרס ישראלי מובהק ובמתן אפשרות למאות אלפי פלסטינים להשתחרר משליטה ישראלית ישירה שנכפתה עליהם. אם צעד זה יתבצע, הוא יבהיר כי אינטרסים ישראליים ופלסטיניים אינם בהכרח מנוגדים זה לזה וכי אפשר לחפש אמצעים להפגישם, גם אם מדובר בדרך חתחתים. ההתנגדות של חלקים בימין וחלקים בשמאל למהלך זה מוכיחה כי עמק השווה מצוי בין המתלהמים האידיאולוגיים בשני קצות המפה הפוליטית. מי שמבקש להגיע לפתרונות חייב לא רק לחזור על סיסמאות שנשמעות יפה, אלא גם להתמודד באורח פרגמטי וריאליסטי עם מציאות שהיא לעתים מורכבת ומלאת סתירות.

==========

הטור המלא באתר הארץ

• קודם
• הבא