על גדעון לוי והשמאל
Thank you for rating this article.
קראתי בצער מהול בתחושת רווחה את מאמרו של גדעון לוי על הוועידה המדינית של מפלגת העבודה ("העבודה ממשיכה כרגיל", "הארץ" 8.2). צער, על כך שלוי, שהיה פעם מצפן מוסרי, נהפך למצפן שהתקלקל: בכל מצב, ללא שום קשר לנסיבות או למציאות, המצפן של לוי מצביע שלילי, מצביע ייאוש, מצביע לא רלוונטי. ובכל מקרה, מצביע הרבה מעבר לגבולות הגזרה של השמאל השפוי והראוי; ואנחת רווחה, על כך שלוי סונט בי ובחברי להנהגת המפלגה בהתנשאות אופיינית, בזלזול מופגן וחסר מעצורים, כמעט תוך הסתה. כשזה קורה, ברור לנו שכנראה עשינו משהו בכיוון הנכון.
הדיון הרעיוני בוועידת מפלגת העבודה היה מחזה שכמוהו לא נראה בשום מפלגה ישראלית בשנים האחרונות, גם לא במפלגתנו. דיון שעליו עמלתי כמעט שנתיים ודחפתי שיקרה. בצדק רוטנים העיתונאים על פוליטיקאים שמכלים חלק ניכר מזמנם בעסקנות. והנה מפלגה שלמה, מאות פעילים ומנהיגי ציבור מכל הארץ, מתכנסים לדיון שאיננו עסקני או תקנוני או מחנאי, אלא כולו רעיוני וערכי. דיון שממנו יוצאת המפלגה כשבידיה צעדים קונקרטיים ומצע עדכני, אשר מציע יוזמה ואלטרנטיבה לפחד וחוסר התקווה של בנימין נתניהו ומחנה הימין. ולוי? מתנשא, מזלזל וסונט. נו, הוא כנראה לא ידע איך לאכול את זה; או שידע והחליט במודע שלא לתת לעובדות לבלבל אותו.
הרי בעבור לוי, כל תוכנית מדינית המושתתת חלילה גם על דאגה לאינטרסים הביטחוניים של ישראל ולשמירה על הרוב היהודי במדינה, פסולה מיסודה. אפילו אם התוצאה שנגזרת ממנה בטווח הארוך היא סיום הסכסוך והקמת מדינה פלסטינית, כפי שכתוב שחור על גבי לבן בתוכניתנו.
לעתים נדמה לי כי ללוי לא באמת אכפת מהפלסטינים, אליהם הוא מתייחס כבר שנים כאל ילדים לא מחונכים שפטורים מאחריות למעשיהם. אכפת לו רק לחתור תחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ותחת האינטרסים הביטחוניים של ישראל, כדי לבסס את תדמיתו כלוחם צדק בעיני מעריציו מתנועת החרם.
אז לא בבית ספרנו, לוי. התוכנית שאימצה מפלגת העבודה חוזרת ומאשררת את מחויבותה של המפלגה לחזון שתי המדינות, ומתווה דרך מציאותית להגיע אליו, במספר שלבים. העניין הוא שלנו, בניגוד ללוי, אין מתג כזה, שלוחצים עליו ופתאום הכל בסדר. לוחצים ולפתע, יש מאין, קמות שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום. אם ללוי יש, מדוע אינו מפעיל את מתג הקסם הזה?
בתוכניתנו הצענו, בין היתר, להפסיק את הבנייה בהתנחלויות, לפרק מאחזים בלתי חוקיים, להשיב באופן רשמי ליוזמת השלום הערבית וליצור הפרדה ביטחונית בינינו לבין הפלסטינים, כולל העברת שליטה לרשות הפלסטינית באזורים אלו. מה לעזאזל הבעיה של לוי עם זה? התשובה היא שכנראה מבחינתו, מדינה פלסטינית בגדה ובעזה היא כפירה בעיקר, שהוא: חיסול הרעיון הציוני, חיסולה דה־פקטו של ישראל והקמתה של מדינה דו־לאומית תחתיה, שתהיה בעלת רוב ערבי.
בהעדר קונים לסחורה הפגומה שלו, לוי נסוג לעלבונות אישיים ולתעלולים רטוריים זולים. כל פעיל הוא "עסקן", כל אמירה היא "זיוף" וכל יוזמה מדינית "מגוחכת" או "נלעגת". לשיא הוא הגיע כאשר באופן שלא היה מבייש את טובי התועמלנים במדינות חשוכות, תיאר את אחד מפעילי המפלגה, כאילו במקרה, כ"צעיר גלוח ראש". ואז, אולי משום שלא הסתפק בהשוואה המרומזת לניאו־נאצים, השווה לוי את המפלגה לצפון קוריאה. לא פחות.
גדעון לוי כבר מזמן אינו נחשב שמאל. לא השמאל שלי, לא השמאל שאני שייך אליו בגאווה. הוא נהפך לסוס טרויאני, שהסתנן למחנה שלנו על מנת להטיל בו רפש מבפנים ולהבאיש את ריחו בעיני הציבור. ולצערי, לפעמים הוא די מצליח בזה. בבחירות האחרונות הוא עשה בעבור נתניהו יופי של עבודה. השמאל שלי ושל מפלגת העבודה הקים את המדינה הזאת, אוהב אותה בכל לבו ורוצה להבטיח את עתידה, ביטחונה וטובתה — לא את חיסולה. לוי וחבריו הם בעלי בריתו הסמויים של הימין הקיצוני ההזוי, שותפיו למזימת המדינה הדו־לאומית שתמיט חורבן על החזון הציוני. לא ניתן להם להצליח.
אני גאה להיות מזכ"ל מפלגת העבודה, ומייחל ליום שבו גם במפלגת השלטון ידונו על ערכים ויעסקו במשך שעות בהצעת חזון ותוכנית לפתרון הסכסוך. גם ללוי לא יזיק להשתתף בדיון כזה — אפילו אם יתקיים רק בינו לבין עצמו — במקום להמשיך לחלום באספמיה. שינסה, כדאי לו.
============
הטור המלא באתר הארץ
