דו לאומי זו לא מילה גסה

כאשר מסתכלים על הזירה הפוליטית הישראלית, רואים בבירור שהשמאל לא מאורגן וגם די מבולבל. לא מאורגן שכן אין לשמאל מנהיגות ברורה (מי כבר מסכים שיקראו לו שמאלני) והוא מבולבל כי הוא נצמד לגישות פוליטיות שלא יכולות באמת להיחשב חלק מאידיאולוגיה שמאלנית, בדגש על פיתרון שתי המדינות לשני עמים.

תמיד הפריע לי באיזו התלהבות השמאל הציוני בישראל מקדם זה שנים את פיתרון "שתי המדינות לשני עמים" גישה שדוגלת בהפרדה אתנית ברורה בין ערבים ליהודים. עלה התאנה הבודד אשר מנע מהשמאל (ומכל תומך אחר בפיתרון שתי המדינות) להיות מותקף על רקע זה הוא הנוכחות של אוכלוסייה פלסטינית ניכרת בישראל בתוך הקו הירוק. התביעה לשתי מדינות אומרת, לכאורה, שהניסיון שיש לנו לחיות עם ערביי ישראל זה- 67 שנים הוא ניסיון לא חיובי. כמו כן היא כאילו רומזת לכך שהפלסטינים בגדה המערבית ובעזה הם שייכים לעם אחר לחלוטין (עמו אי אפשר לחיות). יותר פלסטינים בישראל במסגרת פיתרון שאינו "שתי מדינות" ? חלילה, ממש חייבים לתת להם מדינה משלהם, 21% זה מספיק ודי, לא רוצים יותר ...

בביקור שערכתי לאחרונה בוושינגטון השתתפתי בשיח משולש בין גרמנים, אמריקאים וישראלים וקיבלתי אישור לחשד שלי כי "שתי מדינות לשני עמים" לא באמת יכול להיות אג׳נדה שמאלנית. זאת כאשר חבר הפרלמנט האירופאי, חבר במפלגה סוציאל-דמוקרטית, הבהיר לי שאף אחד באירופה לא קורא לפיתרון התורן שלנו "שתי מדינות לשני עמים" , אלא "שתי המדינות" בלבד. זאת כנראה (ולא במפתיע) כי אף מערב אירופאי בעל השפעה לא מעלה על הדעת לקדם היום מדינת לאום אתנית, זמנים אלו כבר עברו מזמן. "שתי מדינות" ניתן לפירוש הרי כל מדינה יכולה להיות עבור יותר מעם אחד. "שתי מדינות לשני עמים" מצלצל יותר מידי כמו הפרדה אתנית. האירופאים יודעים היטב למה הם בחרו את המודל של מדינה של כל אזרחיה, הם הפנימו את לקחי ההיסטוריה העקובה מדם שלהם.

כפעיל שהיום מקדם חלופה ל"שתי המדינות לשני עמים" חלופה דו לאומית (עם רוב יהודי ברור), אני נתקל בהתעקשות מוזרה, כמעט אובססיבית של השמאל הציוני שעומד על "שתי המדינות לשני עמים", כאילו זה פשוט לא אפשרי לשני עמים לחיות יחד במדינה אחת, למרות שאנחנו כבר עושים זאת 67 שנים בתוך הקו הירוק. מצד שני, כאשר מקשיבים לפלסטינים (גם בגדה) ניתן להבחין נכונות רבה יותר לחיות במדינה אחת. זאת ככל הנראה, כי הפלסטינים מודעים לכוחם הדמוגרפי והם לא מתקשים לזהות את היתרונות לעומת החלופות.

ישנם נושאים אחרים - נושא השלם הפך מזמן למושג אליטיסטי שקודם בעיקר על ידי ה"שבט הלבן". רבים, אם לא רובם של אחינו ואחיותנו המזרחים מתקשים עם המושג, הם כנראה יותר קשוחים, מציאותיים או שהם מכירים את הערבים מימים ימימה, או לפחות טוענים לכך. ועוד דבר, כפי שח״כ מירב מיכאלי ציינה לאחרונה בצדק, יש בעיה לא כל כך קטנה של זהות לאומית: רוב הישראלים שחיים היום לא מכירים את מדינת ישראל ללא הגדה, הם נולדו אחרי 1967. חברון הייתה חלק מארצם מיום היוולדם. להחזיר את הגדה קשה להם יותר מאשר למי שגדל עם הקו הירוק.

אז הנה נדחקנו לפינה, מנסים לקדם הפרדה אתנית במסווה של פתרון שתי המדינות אשר באופן די ברור לא ניתן ליישום מבחינה פוליטית בעתיד הקרוב כי הקואליציה הימנית השלטת לא מעוניינת בכך, האופוזיציה משמאל חסרת יכולת והפלסטינים לא מסוגלים או לא רוצים להחליט מה בדיוק הם רוצים. כל זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על האתגרים שבהחזרת 25,000 בתי אב יהודים מהגדה המערבית לתוך מדינת ישראל. וההדחקה נמשכת: חסידי פתרון שתי המדינות פועלים בהילוך גבוה לקידומו וגורמים למסתכלים מהצד לתהות מה הם יודעים שאנחנו לא יודעים.

תנו לי להבהיר: אין מקום, בשלב זה, לשלול את פתרון שתי המדינות, אך בלתי סביר לחלוטין שלא לשקול ברצינות גישות חלופיות מציאותיות ועכשיו. לאור התפתחויות האזוריות יש הכרח בכך.

העתיד של מדינת ישראל, כמו גם העבר וההווה הוא דו לאומי. ככל שנכיר בכך מהר יותר, נוכל גם להבין שהקשיים שבשילוב אוכלוסיות הם לא באמת יותר משמעותיים מאשר אלה שבהפרדת אוכלוסיות ונוכל להתחיל להתמודד איתם ברצינות.

היתרון הגדול הוא ששילוב, שיתוף ובניית עתיד משותף הם משימות הרבה יותר חיוביות מאשר לעשות מאמץ להפריד, לחלק, לסגת ולבנות חומות. אין לי ספק שבמידה ופתרונות חלופיים סבירים יובאו לתשומת לבו של הציבור הישראלי, הוא בהחלט עשוי להעדיף אותם על פני פתרון שתי המדינות שלא ניתן ליישום.

ראו גם בהרחבה למתווה המדיני המומלץ "כיצד להגיע לפריצת דרך מדינית".

• קודם
• הבא