המחוייבות שלי היא לאלה שפניהן לא ידועות

לא פשוט היה לי השבוע להתייחס לפרשה.

אני מודה בפניכם שאפילו שקלתי להתחמק ולא להתייחס עד שהעניין יתברר. התחמקות לא היתה קשה במיוחד, ממילא כמעט כל המערכת הפוליטית נאלמה דום ושמרה על זכות השתיקה.

אבל אז באה עדות ועוד עדות, וקיבלתי שיחת טלפון ועוד אחת, והדפוס הלך והתבהר.

ואז הגיע הציוץ של אשתו ג'ודי שאיימה על המתלוננות שהיא אוספת עליהן חומר וש"לכל אחת יש עבר", הבנתי עד כמה הן חוששות, והחלטתי שדי.

שהמחוייבות שלי היא לא למי שיש להם כוח דומה לשלי, אלא דווקא ובראש ובראשונה לאלה שפניהן לא ידועות, שיש להן אותיות במקום שמות.

אני מודה: את הראיונות שלי השבוע נתתי לא בחדווה, במבוכה, בצער. אבל מתוך ידיעה שאני מחוייבת לעשות זאת, בשביל הנשים האלה. לשדר להן שאני, כמו תמיד, בצד שלהן.

ינון מגל קבע סטנדרט חדש וחשוב. הוא לא הכפיש את המתלוננות, הוא הודה, והוא פרש.

ההתנהלות של מגל היא חלק משינוי מבורך ומדהים שאנחנו נמצאים בעיצומו. הנשים מפסיקות אט אט להתבייש במה שחוו, ומי שמתבייש ומשלם ונותן את הדין הוא מי שצריך להתבייש: התוקפן, ולא קורבנו. מי שאמר את המלים וביצע את המעשים.

סילבן שלום צריך לכל הפחות, לכל הפחות - להשעות את עצמו, עד שהעניין יתברר. וגם היועץ המשפטי צריך להיכנס לעבי הקורה ולומר את דברו. והמשטרה – לחקור.

ועוד שלוש הערות:
אחת: אני לא סובלת שפוליטיקאים מאחלים לחבריהם החשודים בשחיתות, או בעברות מין, "אני מאחל לו שתוכח חפותו". זה משובש לגמרי. ומה אם הוא אשם? אני מאחלת ומקווה שהצדק יעשה ושהאמת תצא לאור. נקודה.

שניה: ככלל אני מאמינה למתלוננות. כל כך קשה, כל כך קשה ומר להתלונן. המחיר כה כבד. ולא רק מאמינה, אלא מצדיעה לנשים האמיצות האלה, שהן לפה לכה רבות ששותקות. שמצילות אחרות.

שלישית: לטענה הנפוצה בדבר תלונות "ממוחזרות" או "ישנות": ובכן חברים, הרובה לא זוכר, המטרה לא שוכחת.

===============

מעמוד הפייסבוק של ח"כ יחימוביץ'