מה לעשות נגד דאעש

זה ה–11.9 של דאעש. הרבה פחות נפגעות ונפגעים, למרבה המזל, אבל מבחינת האפקט — ההלם, עוצמת הפגיעה והסמליות שלה, התכנון וההפקה המדויקים, היצירתיות ויכולת הביצוע — זה 11.9.

דאעש מוכיח בחודשים האחרונים, כמו שהעריך לפני כחצי שנה ראש הסי־איי־אי לשעבר, גנרל דייוויד פטראוס, כי האיום הגדול יותר על המערב היום הוא לא איראן אלא דאעש. איראן היא מדינה. למשטר יש אזרחים ואזרחיות שהוא מחויב לדאוג להם. לדאעש אין אחריות לאף אחד. גם המונח "הרתעה צבאית" חסר משמעות בהקשר של הארגון הזה.

זה לא אומר שלא צריך להתמודד עם דאעש בכלים צבאיים. בהחלט צריך. יותר מזה, צריך לקבל את ההחלטה הלא פשוטה לפתוח במערכה קרקעית על מנת לכבוש מידי הארגון את מאגרי הנפט שהשתלט עליהם והמהווים את המקור המרכזי לכוחו הכלכלי, ולשחרר את הערים והכפרים שכבש ובהם הוא מחזיק נשים כלואות תחת עינויים וכופה על הגברים ללחום לצד אנשיו.

אבל את עוצמתו הגדולה ביותר שואב הארגון מיכולת הגיוס המדהימה שלו. יכולת הגיוס הזאת נובעת מהשימוש החכם והמשוכלל שהוא עושה באינטרנט בכלל, וברשתות החברתיות בפרט. דאעש מייצר מין סרט הוליוודי בהמשכים ובשידור חי — פנטזיה מתמשכת של הרפתקה והתרגשות, גבורה וצדק, אפקטים מהדהדים, וכמובן — הצלחה וניצחון. באמצעות אלה הוא מגייס עוד ועוד צעירים (וגם קצת צעירות) שלא באמת מבינות ומבינים למה הם נכנסים, אבל במחשב, ובמיוחד לנוכח החיים חסרי התקווה המצפים להם, זה נראה מפתה.

העולם המערבי צריך להבין, שהרשתות החברתיות הן זירת קרב מרכזית של דאעש ולכן שם — בעולם הדיגיטלי, בזירת התודעה — צריך להתנהל חלק מרכזי מהקרב נגדו. כל מלחמה היא גם מלחמה על התודעה, אבל במלחמה המסוימת הזאת, התודעה היא מרכיב משמעותי במיוחד. ותודעה לא משנים רק בכלים צבאיים. תודעה אפשר לשנות באמצעות מהלכים מדיניים — ובמקרה הזה, על ידי עבודה אינטנסיבית בשדה הקרב של הרשת.

נדרשת כאן חשיבה חדשה ויצירתית בנוגע להתנהלות ברשת. על מדינות המערב להבין, שלא מדובר בסתם "פלטפורמה", אלא בכלי נשק, שרובם נמצאים בידיו. הרי לא העולם המוסלמי הוא שהמציא את היוטיוב ואת הפייסבוק וחלק גדול מהשרתים שדרכם עוברות הרשתות האלה לא נמצא בידיו, אלא בידי העולם המערבי. צריך להשקיע במערכה הזאת מאמצים פסיכולוגיים ויצירתיות. יש להפנים את העובדה שהרשת היא לא רק כלי מודיעיני חשוב ומרכזי במערכה הזאת, אלא אמצעי אקטיבי בקרב על התודעה.

על מנת לנהל את המערכה הזאת צריך המערב ליצור קואליציה גדולה, חזקה ומאורגנת. קואליציה שסוגרת שורות סביב ההחלטה להילחם עד חורמה על ערכי הליבה של ציוויליזציה, שמעמידה את האדם במרכז, ולא את אלוהים, ואת התנהלותה מנחה האמונה בזכויות אדם ולא בציוויים מטאפיזיים. קואליציה שהחליטה להילחם על ערכי החירות והחתירה לשוויון, גם אם לא תמיד תשרור בתוכה אחווה.

הקואליציה הזאת צריכה לשאוף לכלול בתוכה גם את מדינות ערב שחוששות מדאעש ורוצות למגר אותו, אולי אפילו יותר מאתנו. אבל היא גם צריכה לנצל את העיתוי הזה ולהפוך את המשבר להזדמנות, למתוח קו ברור ולהציב דרישות חד־משמעיות: סעודיה לא יכולה להמשיך לממן במדינות שונות חינוך מוסלמי־ריאקציונרי שמכשיר את הקרקע לעיצובם של חברי דאעש. קטאר לא יכולה להמשיך ולהעביר להם כספים. זאת ההזדמנות לגרום למדינות האלה להבין שהן לא יכולות להחזיק את המקל בשני קצותיו, כי בקצה השני הן מקבלות את דאעש.

וגם ישראל צריכה להחליט אם היא חלק מהקואליציה הזאת. כי כדי להיות חלק כזה, לא מספיק להזהיר מפני הסכנות הנשקפות מדאעש ולקיים שיתוף פעולה מודיעיני. ישראל צריכה להחליט אם היא רוצה גבול עם מדינה שיכולה להיהפך למרכיב בקואליציה נגד דאעש, או אם היא רוצה לחיות ללא גבול לצדה של חממה לטרור דאעשי. השב"כ חוזר ומציין, שהמקור לטרור הפלסטיני הוא ייאוש ותסכול ברמה האישית והלאומית. אם לא נתקדם לעבר הסדר שיפתור את הבעיה הפלסטינית, התסכול והייאוש עלולים להוביל לסיוע לטרור הדאעשי מעבר לגבול.

נתניהו, כהרגלו, עסוק ביצירת מצג שקרי ותעמולה שיוצרת הקבלה בין הטרור הפלסטיני והטרור של דאעש, אף שהוא יודע היטב שזה לא אותו טרור. אבל אם ישראל תמשיך להתעקש להשאיר את המצב בשטחים כמות שהוא הרי שהיא מקימה במו ידיה חממה לטרור הדאעשי והאחריות על כך תהיה מוטלת על נתניהו.

היום, יותר מתמיד, דאעש הופך את ההסדר עם הפלסטינים למרכיב אסטרטגי חשוב לביטחונה של ישראל ולביטחון אזרחיה. כדי להיות חלק מהמלחמה נגד דאעש, חלק מהעולם המערבי, חלק מהקואליציה הזאת, ישראל חייבת להתקדם לעבר הסדר פוליטי עם הפלסטינים.

==========

פורסם באתר עיתון הארץ

• קודם
• הבא