בין שתי תנועות לאומיות

יותר מ–20 שנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו, יש לשאול מדוע הם לא הניבו את הפשרה ההיסטורית שיוזמיהם ציפו לה. שאלה זו חייבים לשאול בייחוד אלה שתמכו בהסכמים וראו בהם, בצדק, את תחילת הדרך לפיוס היסטורי בין שני העמים.

יש יותר מסיבה אחת לכך שלא הושג סיום הסכסוך והסכם שלום בין ישראל לפלסטינים: החשדנות ההדדית בין העמים, הלחצים הפנימיים של שוללי ההסכם בשני הצדדים, תעתועיו של יאסר ערפאת, הרצח של ראש הממשלה יצחק רבין, ניצחון הימין בבחירות בישראל, הטרור הפלסטיני, המשך ההתנחלויות, הקרע בין פתח לחמאס, נשיאים אמריקאים שעשו מעט מדי (ג'ורג' בוש הבן) או שעשו יותר מדי ובצורה שגויה (ברק אובמה), חולשתו של מחמוד עבאס (אבו מאזן), המכשולים ששמו ממשלות נתניהו בדרך למשא ומתן אפקטיבי. כל זה נכון, וכל אחד בוחר לו את הסיבות המתאימות להשקפת עולמו.

אבל מעבר לכל הסיבות הללו מרחף השוני הבסיסי בין מערכות המושגים שבמסגרתן רואים שני הצדדים את עצם מהותו של הסכסוך, שוני שרבים מעדיפים להתעלם ממנו.

רוב הישראלים רואים את הסכסוך כמאבק בין שתי תנועות לאומיות: התנועה הלאומית היהודית, הציונות, והתנועה הלאומית הפלסטינית, שהיא חלק מן התנועה הלאומית הכלל־ערבית. ההיגיון הפנימי בהשקפה זו מוביל עקרונית לפתרון שתי המדינות, וגם אם הימין הישראלי העדיף במשך שנים להתעלם מכך, בסופו של דבר אפילו בנימין נתניהו אימץ את הפתרון הזה, אם כי בחוסר רצון מובהק.

העניין הוא, שאותם ישראלים הרואים את הסכסוך במושגים של מאבק בין שתי תנועות לאומיות מניחים כי זוהי גם עמדתו של הצד הפלסטיני ולכן, כאשר המו"מ נכשל בשלב כלשהו, הם מתמקדים בסיבות לכישלון ומניחים כי עוד ויתור כזה או אחר יפתור את הבעיה.

לצערי, זוהי אשליה.

התפישה הפלסטינית הבסיסית, שלרוב אינה באה לידי ביטוי בשיחות עם ישראלים — בוודאי לא עם אלה שעולים לרגל לרמאללה — שונה לגמרי, וביסודו של דבר אין הם מסתירים אותה: מבחינתם אין כאן סכסוך בין שתי תנועות לאומיות, אלא סכסוך בין תנועה לאומית אחת — הפלסטינית — ובין ישות קולוניאלית אימפריאליסטית — ישראל. לגישתם, סופה של ישראל יהיה כסופה של כל תנועה קולוניאלית: היא תיכחד. יתר על כן, בתפישה הפלסטינית היהודים אינם לאום, אלא עדה דתית וזכות ההגדרה העצמית הלאומית, שהיא זכות אוניברסלית, אינה חלה עליהם.

מסיבה זו, בתפישה הפלסטינית ישראל כולה, לא רק שטחי הגדה המערבית, דומה לאלג'יריה — ארץ ערבית שממנה סולקו הקולוניאליסטים הזרים; זוהי הסיבה לכך שישראל אינה מופיעה במפות בספרי הלימוד הפלסטיניים; מסיבה זו הם דבקים בדרישה שלא לוותר על זכות השיבה של פלסטינים לשטחי ישראל; מסיבה זו ההתעקשות הפלסטינית הרשמית — מאבו מאזן ועד סאיב עריקאת — שלא להכיר בשום צורה ואופן בישראל כמדינת הלאום היהודי. מבחינה העמדה הפלסטינית ישראל היא ישות לא־לגיטימית, שדינה להיעלם מן העולם.

אחד הביטויים לפער בין התפישה הישראלית לתפישה הפלסטינית בולט גם בשוני בלשון הדיפלומטית של שני הצדדים כאשר הם מתייחסים לפתרון שתי המדינות. הנוסח הישראלי מדבר על "פתרון שתי מדינות לשני עמים" ולעתים מוסיפים לו "מדינת לאום פלסטינית לצדה של מדינת לאום יהודית". הלשון הפלסטינית מדברת רק על "פתרון שתי מדינות", לעולם לא "שתי מדינות לשני עמים". ברור, אם היהודים אינם עם, אין זכות קיום למדינה יהודית.

זאת גם הסיבה האמיתית לכך שעד היום אין בציבור הפלסטיני חרטה על דחיית החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ב–1947. למיטב ידיעתי — ואשמח אם יתברר שאני טועה — בציבור הפלסטיני אין עד היום דיון רציני על דחיית תוכנית החלוקה: יש אין־ספור דיונים וחיבורים על כישלונם הצבאי של הערבים ב–1947–1948, אבל טרם נמצא מנהיג או הוגה פלסטיני שיאמר בפה מלא כי ההחלטה לדחות את תוכנית החלוקה ולצאת למלחמה היתה לא מוצדקת מבחינה מדינית או מוסרית. עד היום לא העז שום פלסטיני, מהשדה הפוליטי או האינטלקטואלי, להודות כי אילו קיבלו הפלסטינים את תוכנית החלוקה היתה מוקמת במאי 1948 מדינה פלסטינית בחלק משטחי ארץ־ישראל המנדטורית ולא היו פליטים. נוח יותר להתעלם מאחריות מוסרית לקטסטרופה שהביאה ההנהגה הפלסטינית על עמה.

אין זה רק עניין של דיון היסטורי או נרטיב: אם הדעה השלטת בציבור הפלסטיני היא כי ישראל אינה מדינה לגיטימית המבוססת על הזכות של עם להגדרה עצמית אלא יצור אימפריאליסטי, אין מקום לסיום הסכסוך בדרך של פשרה. רוב הישראלים סבורים כי הסכסוך הוא ביסודו טריטוריאלי, ולכן הסדר טריטוריאלי — חזרה לגבולות 1967, פינוי התנחלויות, פשרה בירושלים — הוא המפתח לפתרון הסכסוך. ההתנהלות הפלסטינית במו"מ בקמפ דייוויד בימי ערפאת ואחר כך במגעים בין עבאס לאהוד אולמרט, מוכיחה כי מדובר במשהו עמוק יותר. גם אמירתו של עבאס כי תנועתו אינה מסוגלת לוותר על זכות השיבה משום שזו "זכות אינדיווידואלית" המסורה לכל פליט פלסטיני או לצאצאיו, מוכיחה כי גם אם יוסדר ההיבט הטריטוריאלי, הסכסוך ימשיך להתקיים ולדמם. זו גם הסיבה שעבאס מסרב ללכת בדרכיו של הנשיא המצרי אנואר סאדאת ולנאום בכנסת: מבחינה פלסטינית זו תהיה הכרה בריבונות ובלגיטימיות של ישראל.

אני מודע לכך שלמחנה המתון בישראל, זה המכיר בזכות ההגדרה העצמית הפלסטינית, המתנגד למפעל ההתנחלות ומאמין בפתרון שתי המדינות, קשה לקבל את העובדה שביסודו של דבר הפלסטינים שוללים את זכות קיומה של ישראל. אבל אין מנוס מלהתמודד עם זה ועם זאת — לא להתייאש ולא לקבל את הסטטוס־קוו בהנחה ש"אין מה לעשות".

אפשר ללמוד מסכסוכים לאומיים דומים בימינו, ויש להצטער על כך שרוב הישראלים כה עסוקים בוויכוחים הפנימיים, שאינם שמים לב לכך. בסכסוכים הלאומיים בקפריסין, בקוסובו, בבוסניה ואפילו בקשמיר הרחוקה בולט הדמיון לסכסוך הישראלי־הפלסטיני: בכולם יש מרכיב טריטוריאלי — הכיבוש הטורקי של צפון קפריסין, תפישת הסרבים כי קוסובו היא חלק ממולדתם ההיסטורית, הממד הטריטוריאלי של הסכסוך בין התנועות הלאומיות בבוסניה, הכיבוש ההודי של חלקים מקשמיר. כל הסכסוכים אינם רק על טריטוריה, אלא סכסוכים בין תנועות לאומיות שבהם בדרך כלל צד אחד אינו מכיר בזכותו של הצד השני להגדרה עצמית. בכל הסכסוכים מדובר על נרטיבים וזיכרונות היסטוריים מתנגשים ועל תפישות מנוגדות של ריבונות, כיבוש, טיהור אתני, התנחלות והתנגדות לכיבוש. אלה אינם סכסוכים דתיים, אבל לכל אחד מהם ממד דתי הקשור למקומות הנחשבים קדושים.

הצירוף הזה גורם לכך שעד היום לא נמצא פתרון לאף לא אחד מהסכסוכים הללו, גם אחרי עשרות שנים של ניסיונות בינלאומיים כנים, לעתים נאיביים, להציע פתרונות: תוכנית קופי אנאן לגבי קפריסין, הסכם דייטון לגבי בוסניה וכיו"ב. התוכניות הללו התמקדו בעיקר בפן הטריטוריאלי של הסכסוך, אבל מאחר שמדובר ברבדים עמוקים ומהותיים יותר לא נמצא פתרון, אם כי נמצאו דרכים להורדת מפלס האלימות.

הימין בישראל מעוניין בהנצחת המצב הקיים, ומדיניותו של נתניהו מראה כי הוא סימן לעצמו מטרה אחת: למנוע העברת שטחים לשליטה פלסטינית ולמנוע — או לדחות ככל האפשר — את הקמתה של מדינה פלסטינית. טועים אלה החושבים שנתניהו מעוניין רק בשרידות שלטונו (הרי כל מדינאי מעוניין בכך): הוא רואה בשלטונו מטרה לאומית וכל מדיניותו (כולל ההתמקדות בגרעין האיראני, סוגיה שעליה לא יוותר גם אם ברור שאין לו שום כוונה לתקוף את איראן) מכוונת אליה: להסיח את הדעת מן הנושא הפלסטיני.

האופוזיציה, בראשות המחנה הציוני, לא מציעה אלטרנטיווה למדיניות זו. ראש האופוזיציה, יצחק הרצוג, צודק בטענתו החוזרת ונשנית כי יש לחזור למו"מ עם הפלסטינים, אבל אין בכך די מפני שזו אינה תוכנית מדינית. האם הוא סבור שאם ממשלת נתניהו תחזור לשולחן המו"מ התוצאה תהיה הסכם המבוסס על עקרון שתי המדינות? יתרה מזו: אם יהיה הרצוג ראש הממשלה ויחזור לשולחן המו"מ, האם הוא יכול להציע לפלסטינים יותר ממה שהציעו אהוד ברק בקמפ־דייוויד ואולמרט בשיחותיו עם עבאס? הפלסטינים דחו את ההצעות הישראליות בשני המקרים. גם הרעיון הקוסם לרבים (ואפשר להבין מדוע) לאמץ את יוזמת הליגה הערבית אינו עומד במבחן המציאות: כאשר העולם הערבי מפורר ולפחות ארבע מדינות ערביות נמצאות בתהליכי התפרקות ואינן מתפקדות עוד כמדינות, הליגה הערבית היא משענת קנה רצוץ. גם אם יש סיבה טובה לקדם את היוזמה כשלעצמה, ממנה לא תצמח הישועה.

ראוי שהרצוג יאמר דברים שונים, שמצריכים מחשבה יצירתית ואומץ לב פוליטי. עליו לומר כי אכן יש לחזור לשולחן המשא ומתן וכי הפתרון חייב להיות שתי מדינות לשני העמים. אבל מתוך מודעות לקושי בהשגת הסכם כזה כעת, ישראל חייבת לנקוט כמה צעדים שעשויים להקל על השגת הסכם בעתיד וממשלה בראשותו תקדם, בין השאר, את המהלכים הבאים:

• הפסקה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות ופינוי המאחזים הלא חוקיים בהתאם להתחייבויותיהן של ממשלות קודמות.

• פיתוח תוכנית נדיבה של פינוי־פיצוי למתנחלים שיתפנו מרצונם ומניעת השתלטות יהודית על מבנים במזרח ירושלים.

• הכרזה על ארגונים הקשורים ל"תג מחיר" כהתארגנויות בלתי חוקיות, בהתאם לתקנות קיימות.

• הקלה ועידוד של השקעות בינלאומיות בשטחי הגדה.

• הסרת שארית המצור על רצועת עזה ויצירת מנגנון, בשיתוף עם מצרים והאיחוד האירופי, שיפקח על מעבר סחורות ואנשים מן הרצועה ואליה.

כל הצעדים הללו מכוונים להוכיח לאן מועדות פניה של ישראל, אבל גם שהיא אינה מוכנה לחכות לגודו פלסטיני כלשהו.

אני מודע לכך שאלו אינם צעדים קלים: מצד אחד הם לא יביאו פתרון קבע, מצד אחר יעוררו התנגדות בישראל עצמה. אבל הם מהווים אלטרנטיווה ריאלית למצב הקיים, גם אם היא חלקית ובעייתית, וסביבם אפשר לגבש מחנה ציוני גדול ומשמעותי. אין די בחזרה לשולחן המשא ומתן כמפתח לפתרון. זו נוסחה שאנו מנסים כבר למעלה משני עשורים, וכאשר ממשלות מתונות בראשות ברק ואולמרט ניסו דרך זו הן נכשלו — ולא רק בגלל ישראל. קשה להודות בכך, אבל זו האמת: מי שמבקש להתעלם ממנה ומעדיף בטהרנותו להטיל את כל האשמה על המדיניות הישראלית, פשוט לוקה בעיוורון. הסירוב הפלסטיני היה אם כל חטאת בתש"ח, והוא ממשיך להיות אבן נגף להסכם שלום אמיתי גם היום.

ומשהו על הרעיון שמועלה לאחרונה, רעיון ה"קונפדרציה". אני מלא הערכה למפעלו האנושי והציוני של הנשיא ראובן ריבלין בעמידה על זכויותיהם של אזרחי ישראל הערבים: בזאת הוא ממשיך נאמנה את הרעיונות הליברליים של תורת ז'בוטינסקי. אבל ריבלין הוא גם חסיד ארץ־ישראל השלמה ומתנגד למדינה פלסטינית. כאשר נשאל מפורשות איך הוא רואה את העתיד, הניסיון שלו להתמודד עם הסתירה הפנימית בין שתי מגמות אלה הביא אותו להעלות את מושג הקונפדרציה.

ברמה המילולית זה מוצא נעים ואפילו נחמד, אבל לצערי אין לו שחר. ראשית, בשום מקום בעולם אין קונפדרציה (מסיבות היסטוריות שווייץ מכנה עצמה קונפדרציה, אבל למעשה היא פדרציה). רעיונות קונפדרטיביים הועלו בעת התפוררות ברית המועצות ויוגוסלוויה ונכשלו. קונפדרציה מחייבת, ראשית כל, קביעת גבולות בין מרכיביה: האם מישהו סבור כי הפלסטינים יסכימו לישות פלסטינית שלא תכלול את כל שטחי הגדה? האם ישראל תסכים שההתנחלויות יהיו בתחום הפלסטיני של הקונפדרציה? ברור גם שפתרון קונפדרטיבי אינו מתמודד עם סוגיית ירושלים. שנית, בקונפדרציה, בהבדל מפדרציה, כל אחד מן המרכיבים מהווה ישות מוכרת מבחינה בינלאומית, כולל חברות באו"ם: ישראל תסכים לכך? לקונפדרציה כזאת, אם תקום, יהיה מפעם לפעם — אני מניח שעל בסיס של רוטציה — נשיא פלסטיני. האם זה דבר שרוב הישראלים יסכימו לו אי־פעם?

ונקודה אחרונה, לא נעימה: איך אפשר להרכיב מוסדות משותפים לקונפדרציה, שאחד ממרכיביה הוא מדינה דמוקרטית (ישראל) והשני הוא ישות שאיני רוצה לאפיין את דמות משטרה מטעמי נימוס, אבל מתוך התבוננות ברשות הפלסטינית מותר לומר כי היא תהיה דומה יותר למדינת־מוחבראת ערבית מאשר למשהו המתקרב למודל דמוקרטי כלשהו. מסיבות שכולנו מבינים לא התקיימו בחירות לרשות הפלסטינית, ומוסדותיה פשוט החליטו להאריך את כהונתם: אני לא בטוח שישראלים רבים יהיו מוכנים לחיות בשותפות מדינית כלשהי עם מסגרות כאלה. קיצורו של דבר — עם כל הכבוד לנשיא ריבלין, רעיון זה לא יתרומם ואינו יכול להתרומם מפני שכל כולו מכלול של סתירות פנימיות מהותיות.

אין ברירה אלא להכיר בכך שבעת הזאת אין סיכוי להסדר מוסכם. המסקנה הפסימית הזאת מחייבת את האופוזיציה, ואת העומד בראשה, להכיר בכך. עליהם להציע אלטרנטיבות שאין בהן כדי "לפתור" את הסכסוך, אבל יוכלו למתנו ואולי לקרב את שני הצדדים לפיוס היסטורי. אבל שלא תהיה אשליה: כל עוד הפלסטינים סבורים כי הם נלחמים — בנשק או בדיפלומטיה — בישות ציונית קולוניאלית ואימפריאליסטית, פשרה היסטורית אינה עומדת על הפרק. קשה להודות בכך, אבל מוכרחים. באותה מידה יש לפתח אסטרטגיות יצירתיות חלופיות כדי לצאת מן הסטטוס־קוו המסכן את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

=============

הטור המלא בעיתון הארץ

• קודם
• הבא