האדלריזם מת

אבק הבחירות שקע, והגיע הזמן לבחון מחדש הנחות יסוד בנוגע לקמפיינים פוליטיים ולקמפיינרים המובילים אותם. ביום שני התפרסמה ב"הארץ" ידיעה לפיה משה קלוגהפט, מי שהוביל את קמפיין הבחירות של הבית היהודי, קיבל על כך 1.2 מיליון שקל. ביום שלישי שודר בערוץ 10 סרטה של ענת גורן, שעקב אחרי קמפיין הבחירות של המחנה הציוני ויצחק הרצוג. בשני במקרים התוצאה שהושגה בבחירות רחוקה מאוד מהמטרות האלקטורליות שהציבו לעצמן המפלגות הנ"ל. בנט בנה על 14 מנדטים ונשאר עם שמונה, הרצוג שאף לקבל מספר מנדטים גבוה מזה של הליכוד, על מנת שמלאכת הרכבת הממשלה תוטל עליו, וסיים כשהוא מפגר בשישה מנדטים אחרי מפלגת השלטון.

רבות דובר על הקמפיין חסר ההשראה של המחנה הציוני (גילוי נאות: לקחתי חלק בקמפיין זה, בתפקידי כדובר המפלגה), וגם על הקמפיין המבולבל וחסר המיקוד של הבית היהודי. למרות כל אלה ראוי שנשאל את השאלה הכה מתבקשת: האם קמפיין מבריק היה הופך את הרצוג לראש ממשלה? האם קמפיין חד יותר היה הופך את הבית היהודי למפלגה המאיימת על ההגמוניה של הליכוד במחנה הימין?

אלה שישיבו לשאלה זו ב"כן" הם לרוב האנשים שמתפרנסים (היטב) מענף הקמפיינים הפוליטיים, וחוזרים מדי מערכת בחירות, כל פעם בכובע אחר, כדי לגרוף הון, תוך שהם מנצלים את חוסר הביטחון של הפוליטיקאים בעצמם וביכולתם לדבר אל הציבור הישראלי. לרוב מדובר באנשים כריזמטיים, יודעי־כל שלא שמעו מעולם על סימן שאלה, ומסיימים כל משפט בסימן קריאה מהדהד. חלקם הרוויחו את שמם הטוב ביושר, וחלקם התגלו כמי שאינם יודעים לשווק דבר מלבד את עצמם. בכל מקרה, גם אלו וגם אלו נהפכו לאורקלים שפוליטיקאים נושאים אליהם עיניים ומצפים שיביאו אותם ליעד הפוליטי הנכסף, תוך שהם מפקידים את רעיונותיהם, את דרכם ואת הערכים שבשמם הם מתמודדים בידיהם — אותן הידיים שבבחירות הקודמות מכרו מפלגה יריבה.

אבל מערכת הבחירות האחרונה הוכיחה שמה שהיה טוב עד לפני עשר שנים, לא בהכרח עובד גם היום. בעידן שבו המעורבות הציבורית בפוליטיקה מתבססת על רשתות חברתיות לא פחות מאשר על תקשורת ממוסדת, והיכולת לתווך לציבור מועמד או מפלגה באמצעות מניפולציה נחלשה במידה רבה, עידן שבו הציבור הרבה יותר חד ובקי ומזהה חוסר כנות מקילומטרים, תפקידו של קמפיין הבחירות בצורתו הנוכחית — ובעיקר תפקיד הקמפיינרים — מתייתר כמעט, ובוודאי אינו מצדיק תשלום סכומי עתק מכספי משלם המסים.

נסו להיזכר בקמפיין אחד מעורר השראה בבחירות האחרונות, כזה שגרם לכם לשנות את דעתכם או, למצער, אפילו חיזק אותה. נסו למצוא סרטון אחד שמלבד חיוך, במקרה הטוב, גרם לכם לרצות לצאת ולהצביע למפלגה מסוימת, או שלט חוצות שפתר לכם התלבטות פוליטית. גם אם ממש תתאמצו לא תמצאו כאלה.

אין זה אומר שהקמפיינים והקמפיינרים עומדים להיעלם מחיינו. כל עוד יש פרה שרוצה להיניק, יהיה עגל שרוצה לינוק. עם זאת, מוטלת על הפוליטיקאים האחריות להבין שקמפיין אינו חלופה לדרך המבוססת על גרעין אידיאולוגי חזק וברור. כדי שקמפיין בחירות יעבוד, עליו להיות נקודת הקצה של עבודה עקבית, סיזיפית ויום־יומית בכנסת, בקרב על דעת הקהל ובחיבור לשטח. כפי שלא ניתן לאפות עוגה במיקרוגל במקום בתנור, אין דרך לקחת מועמד או מפלגה שלא הוכיחו לציבור דרך ברורה, ולהפוך אותם למגנט של מנדטים.

באופן אירוני, אפילו קמפיין ההסתה וההפחדה שניהל בנימין נתניהו בשלושת הימים האחרונים של מערכת הבחירות הוא נקודת קצה של דוקטרינה שלמה של הפחדה והסתה שאותה נתניהו מגלם בהתנהלותו, במדיניותו וברטוריקה שלו מאז נכנס לחיים הפוליטיים, ולכן הוא גם הצליח.

מי שיחפש קיצורי דרך, ימצא את עצמו שוב ושוב בתהליך של "חשבון נפש" מדומה, הנדרש כלאחר יד מכל מפסיד. מי שלא רוצה למצוא את עצמו מככב בסרטי פוסט־מורטם, המנתחים כישלון נוסף — אסור לו לחכות ליום שבו יעלו לסיפון ראובן אדלר, משה קלוגהפט ודומיהם. הוא חייב להבין: הדרך שיציג והמאבקים שיבחר הם הקמפיין שלו — והקמפיין של הבחירות הבאות מתחיל היום.

============

הכותב היה דובר מפלגת העבודה והמחנה הציוני והטור פורסם בעיתון הארץ

• קודם
• הבא