השמאל החדש והשמאל הישן
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב חמישי, 28 אוגוסט 2014 13:29
- מחבר\ת NRG, סופיה רון מוריה
שניים התעמתו אתמול שחור על גבי המסכים: יו״ר הכנסת ויו״ר הסוכנות היהודית לשעבר, אברום בורג, ומזכ״ל מפלגת העבודה, ח״כ חיליק בר.
בורג תקף בבלוג שלו ב״הארץ״ את האופוזיציה בכלל ואת בר בפרט. את דרעי ואת ליצמן שאינם מתנהלים כפי שצריך בוועדות הכנסת, ובראש וראשונה בוועדת הכספים, שם לסיעות החרדיות נציגות מכובדת. אבל את עיקר האש מיקד בורג בחבריו לשעבר למחנה: באנשי העבודה ומרצ.
בשורה התחתונה, מבלי שנשחזר כאן את כל הטור של בורג, יצאה חמתו של בורג על שתי הסיעות משום שלא התייצבו מול ראש הממשלה כשהתותחים יורים. אני קורא להצביע אי אמון באופוזיציה, מסכם בורג, ולהחליף אותה באופוזיציה לוחמת שדוגלת בערכי השלום והשוויון.
מכל הסיעות מרגיזה את בורג במיוחד העבודה, שהייתה פעם ביתו הפוליטי, ומכל סיעת העבודה מי שמגלם בעיניו את הרוע הוא מזכ״ל המפלגה חיליק בר.
וכל כך למה? בר, כותב בורג, מגיע לשיאו במשפט שלקוח ממיטב השירה הלאומנית: ״נתפלל כי כל חיילי צה״ל ישמרו על עצמם ועלינו ויחזרו בשלום כי בלעדיהם - אין אנחנו״.
עברתי פעמיים על המשפט שהרגיז את בורג.
מיותר לציין שלא מדובר בציטוט מ"שירה לאומנית״ כלשהי, אבל אברום בורג לא מבקש להיבחן בספרות. הוא כן מבקש להחליף את מפלגת העבודה הנוכחית או את מרבית נציגיה ובזמנו ביקש אף להיבחר ליו״ר המפלגה.
מה אם כן עורר את זעמו של בורג בדבריו של בר? אולי המילה ״נתפלל״ אינה מקובלת על מי שעדיין חובש כיפה, על מי שגדל בביתו של יו״ר המפד״ל המנוח יוסף בורג ששימש שר בממשלות ישראל? אולי הבקשה שחיילי צה״ל ישמרו על עצמם? האם היה מעדיף שמספר החללים והפצועים יגדל? או שמא לא מקובלת עליו הציפייה שחיילי צה״ל ישמרו עלינו? האם היה מעדיף שמספר הקורבנות בעורף יגדל?
אברום בורג אינו הלוזר הפוליטי הראשון (ומן הסתם גם אינו האחרון) שנוהג על פי הנוסחה ״גם לי גם לך לא יהיה״. מפלגה שלא איפשרה לו לעמוד בראשה היא כנראה מפלגה מיותרת, שיש להחליפה מוקדם ככל שאפשר. אבל זה ממשיך הלאה: כנראה גם מדינה שלא איפשרה לו לעמוד בראשה היא מדינה מיותרת
והמאבק אותו היא מנהלת על קיומה אינו מאבק לגיטימי. שכן אם אברום בורג לא יכול לשמש יו״ר מפלגת העבודה וראש ממשלת ישראל - מוטב לוותר על השתיים.
מניעיו של בורג ברורים ואישיים, אבל העימות שפרץ אתמול משקף גם תהליך שצובר לאחרונה תאוצה בשמאל הישראלי.
חיליק בר הוא מפא״יניק של פעם. כזה של שנות השישים כשהתמונות היו בשחור לבן והשדרנים ברדיו דיווחו על חיילינו (או על ״כוחותינו״) ששבו בשלום ממשימתם. אברום בורג הוא פוסטמודרניסט.
חיליק בר הוא ציוני. אברום בורג, פוסט ציוני.
איזשהו קו אדום נחצה הקיץ, עם חטיפתם של שלושת הנערים ובהמשך, במהלך המבצע ״צוק איתן״. נפל דבר בשמאל הישראלי. מתברר שציונים ופוסט-ציונים, שבמשך שנים התגוררו בכפיפה אחת, מתקשים להמשיך ולחלוק בית פוליטי משותף.
ימים יגידו אם יהיה לחלוקה החדשה ביטוי פוליטי. אבל ברור שהשמאל הישראלי יתקשה להמשיך כתמול שלשום: המרחק בין חיליק בר לאברום בורג גדול הרי אלף מונים מהמרחק בין בנימין נתניהו לאורי אריאל או בין צחי הנגבי למשה פייגלין.
===================================================
טור הדעה פורסם באתר NRG.
