על דת, מדינה ומעשה אזרחי מכונן

נפל דבר בישראל - נופצה לרסיסים הקביעה כי ישראל אינה יכולה להיות מדינה-יהודית בהגדרתה, מצד אחד ומצד שני ומעשית להפריד בין דת ומדינה (אך לא בחקיקה).

מעשית, נסללה הדרך לקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי ומקלטו ובמקביל כמדינה דמוקרטית המגינה על ערכי השיוויון והחופש של פרטים, זרמים ומיעוטים.

מודה ומתוודה, השתדלתי שלא לעקוב אחר טקסי האבל השונים ובעקבות מציאת גופות שלושת הנערים והרצח המתועב. לא בגלל העדר רגש או כאב כן לסבל המשפחות, אלא בגלל הניצול הציני של מנהיגי הציבור האמוני את הכאב הלאומי. שילהוב ההמון שאכן בפועל גלש לחבורות פוגרומים המשתוללות ברחובות והתלהמות ברשתות החברתיות שכנראה התאור היחיד ההולם אותה, הנה לצטט את ח"כ עמרם מצנע. הנהגה פוליטית שלא ידעה לכבד את משפחת מוחמד קארקרה שנפל חלל בגבול ישראל-סוריה רק שבוע קודם, והבדילה בין דם לדם.

אבל טורו של יאיר אטינגר (הארץ, 2.7.2104) הסב את תשומת ליבי לרגע גדול ומכונן בישראליות המודרנית ואשר מבחינתי מהווה 'חציית רוביקון תודעתית' של ציבור שלם כנגד האתוס הארכאי שההנהגה הפוליטית והדתית שלו מנסה לכפות עליו מזה שנים רבות: אשה, אם שכולה, אדם מסורתי מרקע דתי שמרני ועם כיסוי ראש מתריסה מול מנהיגי העדה.

מתריסה ואומרת - האמונה שלי היא, הדת של כולנו, האבל הוא פרטי ואישי, וגם אישה יכולה לבכות על בנה ולומר "יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא" מתוך כאב ואל מול קהל רב ולא להחשב כחורגת מן השורה, מביישת הלכה ויוצאת כנגד עם ואומה.

אטינגר מתאר: "... זו היתה אם שכולה שאומרת קדיש אחר בנה ... היתה משמעות רבה בכך שהדבר נעשה מול קהל גדול, ואף מול השורה הראשונה שבה ישב הרב הראשי דוד לאו, ראש ישיבת מרכז הרב יעקב שפירא, וגם מול שורת הח"כים שבאו ... כולם באו מחוגי הציונות הדתית או ש"ס. רובם שמעו מן הסתם על נשים שאומרות קדיש, אבל ספק אם זכו להגיד "אמן" אחרי אשה כזאת. חשוב מכך, רבים מקהל האלפים שנכחו במקום, ומההמונים שצפו באירוע בבית, מעולם לא ראה קודם לכן אשה אומרת קדיש ...".

לא במודע וכנראה לא בכוונת מכונן, אם אבלה וכואבת אחת נעמדה מול שני ציבורים גדולים כאמוני-לאומי והליברלי-שמאלי והכריזה קבל עם ועדה: ניטל מידכם המונופול ההצהרתי. לראשון על הדת והלאום ולשני על זכויות, צדק ומוסר. כי אין יותר תקומה לגורסים כי דת ומדינה אינם יכולים להתקיים יחד במדינה דמוקרטית מתוקנת ומתוך המתח שבין הלכה למשפט. זרמים אלו הקפידו להתעלם ממקום האתוס היהודי כעקרון יסוד בציונות ולפעמים בצדק ומתוך רצון להתנגד לכפיית הממסד הלאומי-דתי את עצמו על הכלל. אך, בפועל ניתקו את הקשר שבין ישראל והעם היהודי ועשו עוול למאה ויותר שנות ציונות ואלפי שונות היסטוריה דתית.

והנה קמה אישה, דתית, מתוך הקהל עצמו וכאילו הייתה משה המנתץ את לוחות הברית מול עם ישראל במדבר - נפל דבר בישראל.

כעת המבחן הוא בידי מנהיגי העדה משני הזרמים, האמוני-דתי והליברלי-שמאלי - האם הרבנים, הוגי הדעות ונבחרי הציבור משני הצדדים ידעו להבין את גודל הרגע?

• קודם
• הבא