אז אפשר לחלק את ירושלים

אז הנה, עוד נושא ירד מעל סדר היום בסכסוך הישראלי פלסטיני - אפשר לחלק את ירושלים.

צרופות מטה מספר מובאות מתוך סקירה, אשר פורסמה בעיתון הארץ ומתייחסת לתוכנית אדריכלת-אורבנית מרתקת ומושקעת ושגובשה על-ידי קבוצת אדריכלים בראשות יהודה גרינפילד־גילת וקרן לי בר־סיני (עוד על משרד SAYA Architects באתר www.sayarch.com) עוד בשנת 2007 ועברה מאז עדכונים.

ניתן גם לקבוע די בברור, בהתבסס על הנאמר בראיון ושמקבלי ההחלטות בישראל וברשות הפלסטינית מודעים היטב לתוכנית ולישימותה (ולא רק הם, כי זכתה לחשיפה בעולם), כי שוב חובה להפנות אצבע מאשימה לחוסר היכולת לקבל החלטות מנהיגותיות ולא להעביר את "האשמה" לאיזו "רוח כללית" המתנגדת למהלך שכזה.

את התוכנית המקורית תוכלו למצוא פה ועוד פרסומים, מפות, הדמיות ומסמכים הקשורים לעבודת הצוות פה וחלקים מהראיון אתם בעיתון הארץ מופיע למטה.

--------------------------------

"... מעטים, אם בכלל, ניסו להבין האם ירושלים באמת יכולה להיות מחולקת מחדש? ואם זה יקרה, איך ייראה הגבול? האם תוקם חומה בלב העיר? איפה יהיו המעברים ומי יוכל לעבור בהם? ומה יהיה על מערכות הכבישים והתחבורה הציבורית? על השאלות הללו מנסה לענות כבר 10 שנים קבוצת אדריכלים בראשות יהודה גרינפילד־גילת וקרן לי בר־סיני.

...

התוכניות לא מסתפקות בקו גבול אלא מתמודדות עם כל השאלות, הקשיים והמכשולים של עיר מחולקת. המסמכים מציעים פתרונות (לעיתים לא סופיים) לבעיות הביטחון, התיירות, התפקוד הכלכלי של שתי הערים, התחבורה, המעברים, הנראות של קו הגבול ועוד. התוכניות יורדות לרמת הצמחייה שעל גדר ההפרדה ומיקום מצלמות האבטחה. המטרה אינה בהכרח לשמש תוכנית עבודה לחלוקת ירושלים אלא להוכיח, בראש ובראשונה למקבלי ההחלטות ולציבור הישראלי, שהדבר אפשרי. מסובך, יקר ולא נעים, אבל אפשרי.

"ברור שללא חלוקת ירושלים לא יהיה הסדר מדיני", אומר עורך הדין דני זיידמן , מומחה לענייני העיר שמלווה זה שנים את הפרויקט של האדריכלים. "אבל ראש העיר ברקת בא למקבלי ההחלטות ואומר להם שזה בלתי אפשרי. הם לא יכולים להתמודד עם זה. פתאום כשיש הדמיות ואתה מצליח לראות איך זה ייראה, ויש לזה השפעה בלתי רגילה.

"אני לא מכיר תקדים של עיר שמחולקת במסגרת הסכם מדיני", מוסיף זיידמן, "לרוב ערים מחולקות במלחמה. ההסדר כפי שאני צופה אותו, בנוי על שתי אמיתות: האמת הפוליטית והאמת האורבנית. מה שהם עושים זה לבדוק לעומק את המכניקה - איך אתה יוצר שתי ערים בנות־קיימא תוך שאתה פוצע את העיר כמה שפחות". ניצן הפרויקט האדריכלי העצום הזה הוא בעבודת גמר שהכינו גרינפילד־גילת, בר־סיני ואיה שפירא בשנה החמישית ללימודי אדריכלות בטכניון ב–2003. שנה לאחר מכן נהרגה שפירא באסון הצונאמי, בעת שבילתה בחופשה בתאילנד. על שמה הקימו לימים גרינפילד-גילת ובר סיני את משרד האדריכלות שלהם סאיה ("סטודיו איה").

עבודת הגמר שלהם עסקה בתכנון טרמינל תחבורה ציבורית באזור שער שכם במצב של עיר מחולקת. הכוח המניע היה בנייתה של גדר ההפרדה, "בדיוק אז החלה הבנייה של הגדר. זה פרויקט התשתית הגדול ביותר שנבנה במזרח התיכון, בלי שאף אחד חשב עליו ככזה", מסבירה בר־סיני. "היו לזה משמעויות גיאו־פוליטיות מרחיקות לכת ובקהילת האדריכלים אף אחד לא הגיב. נראה לנו שיש פה מקום לחשוב באיזה אופן אדריכלים יכולים להיות חלק מעיצובה של מדיניות. איך לא להותיר את הפרויקט הזה רק לידי אנשי ביטחון שלא מבינים בתכנון".

העיקרון המנחה בעבודת הגמר, שילווה אותם גם בהמשך הדרך, היה ליצור מצב שבו הגבולות הטבעיים בעיר יהפכו לגבול בין מדינות. כך למשל, המשתמש בתחבורה ציבורית לא יחוש שהוא חוצה גבול, אלא פשוט עובר בין רציפים שונים של תחבורה ציבורית. "הרעיון הוא לפרק את הגבול מהמשמעות שלו ולהפוך אותו למשהו שאנחנו מכירים מהיום־יום", אומר גרינפלד־גילת. "למשל, ברגע שאתה ממקם את הגבול בתוך כביש ראשי, אתה הופך אותו לריהוט אורבני וממתן את המשמעות הכבדה של הגבול".

אחד מהמבקרים בתערוכת הגמר היה מהנדס עיריית ירושלים דאז והעבריין המורשע דהיום, אורי שטרית. גרינפילד־גילת ובר־סיני זוכרים את הביקורת שלו,שהיתה קטלנית ומשפילה, כסוג של טראומה. "זו לא אדריכלות - זו פוליטיקה", הוא נזף בסטודנטים הצעירים. לאחר שסיימו את התואר, ובעידודו של יוסי ביילין, הורחב הפרויקט לכל הקו העירוני כחלק מהתוכניות שהכינו אנשי יוזמת ז'נבה. הפרויקט נעשה בתמיכת הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (ECFׁׂׂ) ומכון דניאל אברהם לקידום שלום במזרח התיכון, והשתתפו בו האדריכליות חן פרקש, ליאן עידן־סגאה והאדריכל קובי רוטנברג.

עד 2007 הם הנפיקו את רוב התוכניות ומאז שכללו אותן. התוצאה הסופית היא אוסף של כ-10 חוברות עבות ומאות איורים והדמיות שעוסקים בסוגיות שונות של חלוקת העיר. המסר העיקרי העולה מהחוברות ומדבריהם של גרינפילד־גילת ובר־סיני, הוא שמדובר ללא ספק בפרויקט עצום בגודלו שידרוש משאבים רבים ויחייב שינויים מרחיקי לכת בעיר. אבל בשורה התחתונה, למרות 47 שנות כיבוש והתנחלות וחרף מאמצים אינסופיים למחוק את הקו הירוק בירושלים, הקו שריר וקיים וניתן לחלק את העיר פחות או יותר על פיו. זאת ועוד, שגרת החיים של הירושלמי הממוצע, לדבריהם, לא תיפגע. "רוב מוחלט מתושבי ירושלים לא ירגישו בשינוי בחיי היום־יום שלהם", מעריך גרינפילד־גילת, "רוב הגבול יעבור בשטחים פתוחים, רק 5% ממנו בשטח עירוני ורק במקום אחד - באבו תור - לאורך 500 מטרים יהיה רחוב שצד אחד ממנו יהיה קיר כמו בברלין".

גרינפילד־גילת הוא בנה של חברת הכנסת ממרצ לשעבר, צביה גרינפילד. הוא חובש כיפה ומדגיש שוב ושוב שעבודתו היא פרויקט ציוני לעילא. "חלק מהקוראים בוודאי יגידו שאני שמאלני הזוי ויסגרו על זה את הגולל. אבל זו בריחה מן האמת. אני ציוני, בן למשפחה מהציונות הדתית, שומר מצוות בעצמי ודואג לעתידה של העיר הזו כמו לעתידם של ילדינו. אין לי שום בעיה לדבר עם תכניות אחרות כאלו שמבטיחות את האינטרס הציוני בירושלים - אבל אי אפשר להמשיך ולהגיד שאסור לדבר על ירושלים. מאז שפרס הפסיד על "פרס יחלק את ירושלים", אנשים מפחדים לדבר על זה ואנחנו מפסידים מזה, אני אומר בואו נדבר על ירושלים".

בהיסטוריה של השיח על חלוקת ירושלים ישנם שני מודלים לחלוקת העיר. הראשון הוא מודל העיר הפתוחה, לפיו בירושלים יהיה משטר מיוחד של עיר אחת בעלת שלטון מוניציפאלי אחד, אך היא משמשת בו־זמנית בירות של שתי המדינות. המודל השני הוא של חלוקה קשיחה וברורה של העיר עם גבול ומעברי גבול בלבה. במודל השני תהפוך ירושלים לשתי ערים נפרדות שמתפקדות בנפרד עם יחסי גומלין. לדברי עורך הדין זיידמן, הצד הישראלי במשא ומתן נוטה לגבול קשיח בעוד הפלסטינים לעיר פתוחה. "החשש המרכזי של גורמי הביטחון בישראל היא מתופעת "מנהרת הרוח" - כלומר שאם אתה משאיר את ירושלים פתוחה ואת כל שאר הגבול סגור, כל הבעיות יתנקזו לירושלים".

אך מעבר לבעיות הביטחון מודל העיר הפתוחה מעלה קשיים רבים, שכן המשמעות של עיר פתוחה היא שיש לסגור אותה בגבול ההיקפי. כלומר, אדם שגר בירושלים ועובד בתל אביב יצטרך לעבור פעמיים ביום דרך מעבר גבול ולהציג דרכון או תעודה אחרת. "אין שום דרך שעיר עם כמעט מיליון תושבים יודעת לתפקד עם תפישת ביטחון כזו", טוען גרינפילד-גילת. המודל שמציעים גרינפילד-גילת ובר־סיני הוא משולב: מצד אחד העיר תחולק לשתי ערים, "מג'רוזלם לירושלים ואל קודס", כפי שכתבו באחת החוברות. מן הצד השני, אזור העיר העתיקה ואולי גם אזורים סמוכים לה יהיו בעלי מעמד מיוחד שבו לאף צד אין ריבונות מלאה. העיקרון המנחה בשרטוט הקו הוא אותו עיקרון שנקבע על ידי הנשיא קלינטון לפני 14 שנה – לפיו כל השכונות היהודיות שנבנו מעבר לקו הירוק, יישארו בצידו הישראלי של הגבול, כך גם ההתנחלויות מעלה אדומים וגבעת זאב.

כאשר קו הגבול עובר מהמפות בחדרי הדיונים לשטח - הרחוב הירושלמי הסואן - מתחילות הבעיות. גרינפילד־גילת ובר־סיני מאמינים שאת רוב הקו ניתן להעביר לאורך גבולות אורבניים שקיימים ממילא בתוך עיר מודרנית. לדבריהם, כל מה שצריך זה לחבר את אותם גבולות ולהדק אותם. "אנחנו חוווים גבולות בכל החיים שלנו", אומרת בר־סיני. "כשאתה מעביר כרטיס כדי להיכנס לרכבת התחתית, למשל, אם תדמיין את זה כך זה לא כל כך מסובך. כשאתה נכנס לוותיקאן ברומא אתה עובר בדיקה כמו בשדה תעופה. אנחנו רוצים שהעיר העתיקה תהיה כמו הוותיקאן. זה לא כרוך בשינויים מרחיקי לכת. ללכת עם העיר ולא נגדה. לעשות את זה בצורה שאנשים יוכלו לחיות איתה".

כביש 1 כדוגמה

הדוגמה הטובה לשימוש בגבולות אורבניים "טבעיים" לשם חלוקת העיר היא כביש מספר 1, הידוע גם כדרך חיים בר־לב. הכביש שיוצא משער שכם ועד לצומת הגבעה הצרפתית עובר על תוואי הקו הירוק. מבחינה תכנונית אין זה מפתיע, שכן הרצועה שעליה הוקם הכביש היתה שטח הפקר בין שתי הערים בין 1948 ל–1967. על כן לא היו בה מבנים והיא התאימה לסלילת הכביש. מדובר בכביש מהיר ורב־מסלולי, שבמרכזו פסי הרכבת הקלה ואי תנועה ארוך. הכביש ממילא מהווה מעין מחסום מצד לצד עבור הולכי הרגל. לפי התוכנית, הכביש יחולק לאורכו. חציו המזרחי ישרת את העיר הפלסטינית והמערבי - כולל פסי הרכבת הקלה הצמודים לו - את העיר הישראלית.

התוכניות כוללות פירוט של המכשול שיוקם במרכז הכביש: תעלה, גדר, גינון, אמצעי התרעה ומצלמות. להולך הרגל ברחוב זה ייראה כמו אי תנועה מגושם, אך לא כמו גדר גבול מאיימת. לאורך כביש 1 יהיו שתי תחנות גבול: אחת בצומת הגבעה הצרפתית והשנייה בשייח ג'ראח (תחנה שזכתה לשם "אמריקן קולוני", על שם המלון המפורסם ששוכן שם, נ"ח). עיקרון נוסף שעליו מקפידים הוא היכולת של התוכנית להשתנות. את מתקני הגבול החדשים מציעים האדריכלים להקים כך שבבוא היום, אם יבוא, ניתן יהיה לפרק אותם - בדיוק כפי שפירקו את מעברי הגבול בין מדינות אירופה. כאשר הגבול יגיע לאזור שער שכם, הוא יעבור בתוך טרמינל תחבורה ציבורית גדול שניתן יהיה להיכנס אליו משני צידי העיר. כפי שהציגו בפרויקט הגמר, הגבול הבין־מדינתי יהפוך כאן למעבר בין רציפי התחבורה הציבורית. אם אתה חפץ לנסוע לתל אביב תעמוד ברציף המערבי, ואם אתה בדרכך לרמאללה תעבור לזה המזרחי.

כאמור, בניגוד לתפישתם לפיה לא ניתן להנהיג בירושלים משטר מיוחד של עיר פתוחה, בנוגע לעיר העתיקה האדריכלים מאמינים שזו הדרך היחידה לאפשר את המשך תפקודה. לדעתם, כל ניסיון לחלק את העיר העתיקה במרכזה יביא לחורבנה. "העיר העתיקה יודעת לתפקד מצוין", אומר גרינפילד־גילת. "אין שום דרך לחלק אותה ולהשאיר אותה מתפקדת. אפשר לחשוב עליה כמו מוזיאון גדול או טרמינל".

בתוך העיר העתיקה ובמקומות הקדושים יתקיים משטר מיוחד עם חלוקת ריבונות יצירתית כזו או אחרת. על פי התוכנית, יהפכו שערי העיר העתיקה למעברים לכניסה ויציאה של קהל. "הרעיון הוא להרחיק את כל נושא הבידוק והניטור מהחומות כדי שלא לפגוע בהן", מסביר גרינפילד־גילת. האדריכלים של סאיה התמקדו בעיקר בהכנת תוכניות למעבר בשער יפו. מבחינה אידיאולוגית, הם מעדיפים שאת התוכניות לשערים בחלקה המזרחי של החומה ישטחו אדריכלים פלסטינים.

כך או כך, הם מציעים שתי חלופות לתחנת הבידוק בשער יפו - הראשונה היא להקים את התחנה בקצה שדרת החנויות של ממילא (שדרת אקירוב), היכן שכיום נמצאת חנות התכשיטים ה.שטרן. בחלופה השנייה יוקם המעבר בחלל תת־קרקעי גדול שנוצר בשל חפירות ארכיאולוגיות שבין השדרה לשער. במקרה הזה תהווה נקודת הבידוק גם מוזיאון ארכיאולוגי לטובת מבקרי העיר העתיקה.

חיבור ולא הפרדה

כאשר באים לשרטט את הגבול מדרום לעיר העתיקה צצה אחת הבעיות הקשות של מתכנני ההפרדה - שכונת אבו תור. השכונה היוקרתית מקיימת דגם ייחודי של שכונה מעורבת שקו הגבול עובר בין הבתים. הבעיה מתנקזת לשטח שבין שני רחובות – אבו תור הפלסטיני ועין רוגל הישראלי ברובו. כאן לא תהיה ברירה אלא להקים חומה בלב שטח מגורים. אבל גם כאן מעלים גרינפילד־גילת ובר־סיני כמה פתרונות לריכוך הגבול. כך למשל, הגבול יעבור בתוואי שינצל הפרשי גובה וקירות של בתים קיימים כדי להימנע ככל האפשר מהקמת חומות חדשות. בנוסף, לאורך שני צדי הגבול הם מציעים הקמת מעין טיילת קו התפר, שתייחס אל הגבול קצת כאל אטרקציה תיירותית.

בחלק מהשכונה עובר הגבול בגן ציבורי וליד מבנה מתנ"ס. כאן הם מציעים להפוך את הגן והמתנ"ס למשותפים לשני הצדדים, עם שערי כניסה ויציאה כפולים. "אנחנו בעצם מתכננים את החיבור ולא את ההפרדה", אומר גרינפילד־גילת. "אני לא יודע אם יהיה הסכם, אבל אם יהיה זה המקום בו יעבור הגבול, אין מקום אחר, לכן צריך לקחת את זה ברצינות, יותר משאני מטיף לקיום הסכם ולחלוקת העיר, אני מטיף לקחת ברצינות את התרחיש הזה".

בינתיים מסרב גרינפילד־גילת להתרגש מהרחבת השכונות היהודיות, שמסעירה את חלק מארגוני השמאל ואת הממשל האמריקאי מפעם לפעם. עבור האדריכל שמחלק את העיר, תוספת של עוד כמה עשרות יחידות דיור בגילה או פסגת זאב אינה משמעותית; את הבעיות הגדולות יוצרות דווקא ההתנחלויות הקטנות בלב האוכלוסיה הפלסטינית. כמו למשל, היוזמה להקמת ישיבה חדשה וגדולה בשייח ג'ראח. הישיבה, למרבה האירוניה, מתוכננת באותו מקום בו מתוכנן מעבר הגבול שהוצג על ידי אולמרט לעבאס.

כאמור, לא מעט אנשים בירושלים, רמאללה וושינגטון מכירים היטב את התוכניות של סאיה. לשאלה, האם הם לא חוששים שחשיפה למורכבות של הפרויקט תגרום לאפקט הפוך - של רתיעה וייאוש מהיכולת לבצע את החלוקה - הם משיבים בשלילה. "גם באירופה בתום מלחמת העולם השנייה אנשים לא דמיינו שאירופה תהיה מה שהיא היום", אומרת בר־סיני, "יש ממד של זמן, אנחנו רק מראים שהיכולת קיימת. אם האנושות הביאה אדם לירח היא יכולה גם לעשות את זה. המשימה שלנו היא להראות שכל הסדר אפשרי מבחינה אדריכלית ושזה משהו שאפשר לקוות לו ולא רק לפחד ממנו. דווקא כשאתה מתרגם את הקשיים הפוליטיים לבעיות מקצועיות, אתה מגלה שהסכסוך הוא פתיר".

..."

---------------------------------------------------------------

הסקירה המלאה פורסמה באתר עיתון הארץ באינטרנט.

• קודם
• הבא