האתגר של השמאל

עם התמוטטות הניסיון לחדש את שיחות השלום, בעקבות ההסכם בין אש"ף לחמאס, ניצבת בפני השמאל בישראל ברירה לא פשוטה: להמשיך להאשים את ממשלת נתניהו בכישלון השיחות ולהאמין כי אפשר להגיע עתה להסכם סופי, או להבין כי 20 שנה אחרי הסכמי אוסלו צריך לחשוב מחדש.

אין ספק כי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, תרם לאי־הצלחת משימתו של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי, וכי יש שרים בממשלתו שחוגגים את הכישלון וצוהלים בראש חוצות, "אמרנו לכם". ייתכן שגם נתניהו עצמו אינו מצר יתר על המידה, כי כעת אין לו צורך בהחלטות קשות ושלמות ממשלתו מובטחת. אבל ניתוח הוגן של מחצית השנה האחרונה - כמו של עשרות השנים האחרונות (כולל 36 פגישותיו של אהוד אולמרט כראש ממשלה עם מחמוד עבאס) מעיד כי הפערים בין העמדות הישראליות המתונות ביותר לבין העמדות של הפלג הפלסטיני המתון ביותר, עמוקים מדי: הרי לא רק ממשלות הליכוד, אלא גם ממשלות בראשות מפלגת העבודה לא השכילו להפוך את הסכמי אוסלו למסד לפיוס היסטורי בין שתי התנועות הלאומיות.

את זאת צריך עתה השמאל להבין. גם אם תקום מחר בישראל ממשלה בראשות מפלגת העבודה, קשה לראות כיצד היא תוכל למצוא נוסחה מוסכמת על שני הצדדים, שתפתור את חילוקי הדעות העמוקים בעניין הגבולות, גורלם של 300 אלף הישראלים החיים בגדה, מעמד ירושלים, סוגיית הפליטים, והסדרים שיתנו לישראל ביטחון מבלי להפוך את ריבונותה של המדינה הפלסטינית לחוכא ואטלולא.

20 שנה אנו בסרט הזה, וכדאי ללמוד ממנו שביקורת על נתניהו, הליכוד ונפתלי בנט - מוצדקת ככל שתהיה - לא תקרב את השלום המיוחל כהוא זה. היא גם לא תביא לשמאל את הניצחון בבחירות. במקום זאת הוא חייב עתה - מבלי לוותר על החזון של פתרון שתי מדינות לשני העמים - להציג תוכנית אלטרנטיבית למיתונו ולריסונו של הסכסוך. תוכנית זו צריכה להיעשות תוך ויתור מראש על היכולת לפתור אותו עתה באורח כולל.

כמי שמאז 1970 תמך במשא ומתן עם אש"ף, גם בתקופה שמפלגת העבודה הטילה עליו וטו, קשה לי להודות בכך שככל שהסכמי אוסלו היוו אבן־פינה היסטורית, הם לא הניבו את הפירות המיוחלים. הסיבה לכישלון נבעה מן ההנחה כי שני הצדדים יהיו מוכנים לעשות לא רק ויתורים טריטוריאליים (שבהם התמקד המו"מ כל השנים בסופו של דבר), אלא גם לוותר על חלק מן העקרונות האידיאולוגיים המשמשים אותם ואת חברותיהם. כפי שהוכח מהניסיון של קפריסין, בוסניה, קוסובו וקשמיר, מנהיגים פוליטיים, לעתים אף כאלה שהם חדורי רצון טוב, מתקשים לוותר על ה"אני מאמין" של תנועותיהם הלאומיות, ויותר מכך - מתקשים לשכנע את עמיהם להסכים לוויתורים כאלה. אבל אי־יכולת להגיע לוויתורים ברמה האידיאולוגית והנורמטיבית, אין משמעותה בהכרח שאי אפשר לעשות שורה של ויתורים פרגמטיים, שיש בכוחם להנמיך את הלהבות ולשמש בסיס לשינויי עמדות עקרוניים בעתיד.

זה תפקידו של השמאל כעת. לא לדבוק כפייתית בחזון הנאצל והנכון מוסרית - אך האוטופי - של הסכם קבע כאן ועכשיו. "שלום עכשיו" היא סיסמה יפה, אבל כפי שהוכיחו 20 השנים האחרונות מנותקת מן המציאות, הן הישראלית והן הפלסטינית, וככל שהשמאל המשיך לדבוק בה בצורה זו או אחרת במהלך השנים, כן הלך והצטמק כוחו האלקטורלי. הוא יכול לדבוק בהשקפה זו ואולי להרגיש טוב עם מצפונו, אבל כך יוסיף להצטמק, וישאיר את הזירה לימין, שיבסס ביתר שאת את מעמדו כנושא הדגל הבלעדי של הציונות תוך שהוא משאיר את הציונות הליברלית ההיסטורית בשולי הדרך. אם השמאל ימשיך לחשוב שתפקידו מתמצה אך ורק במתיחת ביקורת על ממשלת ישראל - תהיה ביקורת זו מוצדקת ככל שתהיה - חלקים ניכרים מן הציבור יראו בכך תמיכה בעמדה הפלסטינית, והוא יגזור על עצמו עוד שנים רבות באופוזיציה.

כעת הזמן ליוזמה מדינית חדשה של השמאל, יוזמה שתביא בחשבון לא רק את מה שרצוי, אלא גם את מה שאפשרי. בהעדר סיכוי להסכם עם הפלסטינים, על השמאל לתבוע כי ישראל תנסה לנקוט, באורח חד־צדדי או תוך הסכמים חלקיים בשטח, כמה מהלכים שיש בהם כדי לקרב אפשרות של פתרון קבע. חלק מהמהלכים הללו יהיו קשים לישראל (למשל, הפסקה דה־פקטו של בנייה בהתנחלויות), וחלקם יהיו קשים לפלסטינים (אין שום סיבה שבמצב הנוכחי הגבול עם הגדה לא יהיה סגור כמו הגבול עם הרצועה). רק בדרך זו יכול השמאל לחזור ולהיות רלוונטי לשיח הפוליטי במדינת ישראל. רק כך אפשר להביא ליצירה אטית והדרגתית של תנאים שיקלו על המשא ומתן להסכם קבע בעתיד, ולשיקום מעמדה הבינלאומי של ישראל, כמדינה שלמרות הקשיים שואפת להשלמה ולפיוס.

בכך ייבחן השמאל, ולא בדקלום המנטרה של חזרה למשא ומתן שכבר 20 שנה לא הביא את הפירות המיוחלים. ריאליזם, לא צדקנות - זה מה שהשמאל זקוק לו בעת הזאת. זהו אתגר רציני, שמחייב התנערות ממוסכמות ומסיסמאות שמספקות תחושה מוסרית טובה, אבל אין בהן הכוח לשנות את המציאות.

---------------------------------------------------

הטור המלא והמקורי פורסם באתר עיתון הארץ.

• קודם
• הבא