השידור הציבורי: במידה רבה גדלתי ברדיו

בגיל 26, בבאר שבע, זכיתי בתפקיד הראשון שלי שם: כתבת קול ישראל בדרום. משם לתפקידי כתבות בכירים, אחר כך שבע שנים מדהימות ב"הכל דיבורים". ברדיו נולדו לי ילדי שהיום הם בני 23 ו-18. גם בערוץ 2 אחר כך, וגם אחרי בדיוק שבע שנים בכנסת, אני מלאת תודה והערכה למקום שבאתי ממנו.

לאנשים הנפלאים והמוכשרים שסופגים התעמרות מקצועית ונפשית, ועומדים כמו סלע מול הנהלות כושלות וחנפניות לשלטון. תודה והערכה לאתוס העיתונאי, למקצועיות, לעברית הטובה, לנקיון הכפיים. רשות השידור נמצאת במצב מחריד, נרמסת ודועכת. פשוט כואב הלב. אבל דווקא ככל ששלטון ההון חזק יותר, כך הצורך בשידור ציבורי גדל.

ועדת לנדס עשתה עבודה רצינית, האנשים בה מקצועיים ואכפתיים, ידיהם נקיות, כוונותיהם טובות. אלא שאני יודעת היטב מה התרגום של המלצותיהם למציאות הפוליטית. "לסגור ולהקים מחדש" משמעו לסגור ולא לפתוח. "לממן מהתקציב במקום מהאגרה" משמעו שליטה עוד הרבה יותר גדולה ודורסנית של פוליטיקאים. "מקורות כספיים ממכירת הקרקע" – אין דבר כזה. אין שום דרך להעביר לשידור הציבורי אפילו שקל ממכירת הקרקע. אחד קשור להכנסות המדינה, והשני לתקציב, והשניים מנותקים כליל זה מזה (תקראו את הפסקה הקודמת ותבינו למה). בינתיים, יש דבר אחד שחייב לקרות באופן מיידי: להפסיק להתעלל בעובדים, לתת לכישרון לבוא לידי בטוי, לאפשר חופש ביטוי ומקצוענות.

הנה ראיון שלי לענת דוידוב בנושא מסקנות ועדת לנדס ב'צבע הכסף' ברשת ב'.

-------------------------------------------

מתוך הבלוג של ח"כ יחימוביץ'.

• קודם
• הבא