על הפרטת הנמלים

יאיר ברק, מציג סקירה וניתוח בראי היסטורי של הפרטת נמלי ים בארץ ובעולם - חומר למחשבה למי שבישראל ממהרים לקבוע מסמרות המובססות על אידיאולוגיה ולא על מקרי בוחן.

שוב חוזר ריטואל ההפרטה, והמועמד הפעם הוא הנמל. יוצרים יחסי עבודה מעורערים, מעלימים עין מבעלי זרוע המשתלטים על חלקים מהנמל, נטפלים לפרטים טפלים כמו מתנות חינם לעובדים, וחמור מכך – מגישים לבג"ץ נתונים לא נכונים. כך יוצרים זעזוע ציבורי, והציבור אינו טורח לתהות אם יש היגיון בנתונים ובעובדות שמרעיפים עליו. ראש הממשלה מכריז: נפריט, נעשה סדר, נחולל מפנה - והציבור מרוצה.

מתי יתופעלו הנמלים הפרטיים, אם בכלל? אולי עוד 15 שנה, במקרה הטוב, בשל התהליך שאין להימלט ממנו: הקצאת קרקע, תכנון, משא ומתן עם עובדים, אישורי ועדות בנייה מחוזיות, ערעור של ארגונים ירוקים, בג"צים, מכרזים, ערעורים על תוצאות המכרזים, גיוס הון להשקעה, התחלת בנייה, בנייה. ואולי תוך כדי כך תעלה ממשלה, שסדר יומה המשקי יהיה שפוי יותר ופומפוזי פחות, וחסל סדר נמל מופרט? ואם בכל זאת הנמל יופרט - מה עד אז? מה עושים עד הגשמת חלום הנמלים הפרטיים, חוץ מהפרחת סיסמאות ריקות של נתניהו והשרים יאיר לפיד, ישראל כץ ונפתלי בנט?

הרוב המוחלט של הנמלים בעולם הם בבעלות מלאה של הממשלות. הממשלות גם שולטות בטיפוס נמל המכונה "נמל של בעל בית", המנוהל על ידי רשות הנמל הממשלתית, האחראית לפיתוח מתקני התשתית שלו. בנמל כזה משולבים גורמים פרטיים, העוסקים בתפעולו – בעיקר בהטענת האוניות ופריקתן באמצעות ציוד שבבעלותם. מכאן, שיש מגוון של שילובים בין אחריות ובעלות מדינה לבין תפעול יום יומי של נמלים באמצעות קבלנים מקצועיים למשימות מוגדרות. שילובים אלה נקבעים על פי ההיסטוריה, הפוליטיקה, יחסי העבודה ותפישת ניהול המדינה.

נמלים פרטיים של ממש הם מיעוט מבוטל, ורובם בבריטניה, שהחלה להפריט את נמליה ב-1981. אלפרד ביירד ווינצנט ולנטיין, חוקרי הפרטת נמלי בריטניה, שנמכרו בנזיד עדשים על הקרקע והחוף שעליהם הם בנויים, טוענים במחקרים שפירסמו, כי המרוויחים המוכחים היחידים מההפרטה הטוטלית הזאת הם הבעלים הפרטיים של הנמלים. כלכלת בריטניה לא הפיקה כל רווח מוכח מן המהלך.

מחקרים רבים לא מצאו כל קשר בין בעלות על נמל ליעילותו. בכלל אלה מחקר שפורסם באתר מאמרי המחקר של ה–OECD, שמצא, כי נמל חיפה נמנה עם הנמלים היעילים ביותר בעולם במה שנוגע לשינוע מהיר של מכולות, זמן המתנה קצר של האוניות וניצול יעיל של מנופי השינוע, אך הוא בלתי יעיל בשינוע חיטה בתפזורת. זאת ועוד, חברה בינלאומית למחקר כלכלי, העוסקת גם בחקר נמלים, מצאה, כי לנמל חיפה כושר תפוקה גבוה יותר, שאינו מנוצל מפני שאין די אוניות הפוקדות אותו (האם ייתכן, שלישראל יש עודף כושר תפוקה בנמלים ואין צורך כלל בנמלים נוספים?). החברה גם קבעה, כי "עלויות הקמה של שני נמלים מקזזות לעשרות שנים כל יתרון של יעילות שייווצר". רוצים היגיון כלכלי? יש. אבל מי במסע היצרים הזה רוצה היגיון כלכלי? ועוד: המחקר באתר ה-OECD מצא, שהנמלים של סין העממית הם מהמובילים ביעילותם בעולם, ואלה אינם נמלים פרטיים. המחקר לא מנה בעלות פרטית על נמל בין הסיבות ליעילותו.

מאלף במיוחד מהלך ההפרטה של נמל קאוסיונג (Kaohsiung) בטייוואן. הנמל דורג בין השנים 1995 ל-1999 כשלישי בעולם בשינוע מכולות. אך מאז שנת 2000 הלך נפח המכולות בנמל וקטן, עד כי דורג ב–2009 במקום ה-21. כבר עם תחילת תהליך ההידרדרות החליטה ממשלת טייוואן להבריא את הנמל על ידי הפרטתו עם נמל נוסף (Keelung) – שני נמלים מתוך שבעה בסך הכל. "הפרטה וליברליזציה" כונה התהליך. הפרטה זו נראית כחלום של נתניהו ואורי יוגב, מנהל רשות החברות הממשלתיות: כל תפעול הנמל הועבר מהפועלים השכירים של רשות הנמלים הממשלתית לידי עובדי קבלנים פרטיים, שהיו יכולים להתחרות זה בזה בחופשיות ובלי מגבלות ולתפעל כל רציף ופינה בנמלים, כולל סוורות, נתבוּת, שירותי גרירה, תדלוק, אספקת מים, שירותי חירום, שירותים לנוסעים, החכרת שטחי אחסון למכולות. כל שירות הופרט, תוך כדי קיום תחרות של הכל בכל.

לאחר שכל האמצעים הללו, שהיו אמורים - על פי הספרים שקרא נתניהו - להציב את נמלי טייוואן בפסגת עולם הנמלים לא הועילו, הוסיפה הממשלה אמצעי פיתוי נוסף: הכרזה על הנמלים כאזור סחר חופשי לאסיה. אך הכל היה לשווא. ההפרטה לא רוממה את הנמלים, אלא הטביעה אותם עמוק יותר בים. מאחר שכך, החזירה הממשלה את כל נמלי טייוואן לאחריותה ולניהולה, ומשנה זו (2013) כפופים כל הנמלים לחברת הנמלים החדשה: "הקורפורציה הממשלתית לניהול נמלי טייוואן". זאת ועוד, הרפורמה בנמלי טייוואן עומדת בניגוד מוחלט לאידיאולוגיית ההפרטה ו"השוק החופשי", המתעבת את המושגים "תכנון" ו"שליטה מרכזית". ממשלת טייוואן הכניסה תכנון וחלוקת עבודה בין שבעת נמליה כשהטילה על כל אחד מהם להתרכז בעיקר במתן שירות בנושא מוגדר, שבו יש לנמל יתרון - אם גיאוגרפי, אם בתשתית ואם בציוד טכני. לא תחרות של הכל בכל, אלא תיאום וחלוקת עבודה. מוזר, נכון?

--------------------------------------------------------------------------------------------------

הכותב, יאיר ברק, חוקר את ההיסטוריה של ההפרטה בישראל כמחקר לתואר ד”ר בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב והטור המלא והמקורי פורסם באתר עיתון הארץ.

• קודם
• הבא