אי-מנהיגותה של שלי יחימוביץ
Thank you for rating this article.מערכות בחירות פנים מפלגתיות מאווררות את המציאות הפוליטית הרדומה בין הבחירות הכלליות. לרוב הן יצריות בהרבה, טעונות והרסניות ולכן לוקח זמן רב יותר להתאושש מהן וללכד את השורות במבחן האמיתי. תפקיד הזוכה הוא לדעת כיצד עושים זאת מאחר והמבט חייב להיות מופנה מחדש לזירה הארצית מאחר ושם באמת ניתן להניע תהליכים מדיניים, כלכליים וחברתיים משני סדרי עולם.
אולם שלי לא גילתה מנהיגות כזו.
במקום איחוד שורות פצחו היא ואנשיה במבצע ששם הקוד שניתן לו היה "כיסוח דשא". המטרה הייתה ניקוי האורוות ממרבית פעילי המפלגה הוותיקים ובכללם: פעילי מפלגה מרכזיים במרבית היישובים, מזכירי סניפים, יו"רי מחוזות, יו"רי מרחבים בהסתדרות ואפילו חברי כנסת מכהנים. המגמה הגיעה לאחד משיאה בבחירות לצירי הועידה, מזכירי הסניפים ויושבי ראש המחוזות. מרביתם פעילי המפלגה המסורים העובדים בהתנדבות מלאה נדהמו לגלות כיצד המטה של שלי פועל נגדם כאילו היו האויב האמיתי. הכישלון של יו"ר המפלגה בהדחת מרביתם הוביל ליחסי אי-אמון בין השטח למטה המפלגה.
שלי לא פעלה למצוא את שביל הזהב במפגש בין צעירים נלהבים ומסורים לבין אלו שהעניקו כה רבות למפלגה. שלי לא מצאה לנכון לחבק את יריביה בהתמודדות על הנהגת המפלגה אלא פעלה להרחיקם. היא לא פעלה לרתום את האנרגיות העצומות המצויות במחוזות, בקרב המיעוטים, הקיבוצים, המושבים וערי הפריפריה אלא ההפך מכך. שלי לא הבינה כי מחאת קיץ 2011 לא מוגבלת רק לתל-אביב אלא שייכת לכלל החברה ובכללם עשרות אלפי חברי המפלגה ופעיליה. לראיה, ההחלטתה התמוהה לשנות את אופי הבחירות בפריימריז (החלטה לא דמוקרטית מאחר והבחירות כבר החלו ולא משנים כללים באופן מיידי אלא לפעם הבאה) מתוך מודעות מלאה כי היא מרחיקה מגזרים ואזורים שלמים מהמפלגה. האמירה של רבים מאנשיה כי בשכונה אחת בתל אביב יש יותר בוחרים מכול המגזר הקיבוצי או הדרוזי או הערבי מראה עד כמה הבנתם בפוליטיקה היא, במקרה הטוב, תוצאה של חוסר ניסיון ובמקרה הגרוע יהירות מחרידה. רבים מאלו שהתמודדו, זעמו על הדורסנות של יחימוביץ ובמקום לגייסם לאחר הפריימריז, לטובת הבחירות הארציות, התעלמה מהם כמעט לחלוטין ובכך הפסידה עשרות מנהיגי שטח שיכלו לתרום מנדטים רבים.
הסכסוך המתוקשר שלה עם עמיר פרץ, לאחר הפריימריז, היה איוולת בפני עצמה. לא דוחקים הצידה מנהיג בסדר גודל שלו, כמה שבועות לפני הבחירות, לטובת חסרי ניסיון פוליטי ומפלגתי גמור כמו יותר ממחצית הרשימה. מנהיג אמיתי, גם אם הוא צודק, יודע להבדיל בין עיקר לטפל.
שלי כשלה גם בזירה זו.
קמפיין הבחירות הארצי לא נוהל טוב - במישור המקומי היה כישלון ובמישור הארצי פיאסקו מביך. הציבור לא קיבל את המסרים של מנהיגת המפלגה. מיידע אישי, המטות השונים לא פעלו היטב וכמה ממנהליהם אמרו לי באופן אישי כי "שלי טענה כי זה הזמן שלה והיא תוביל ותנווט. כול מה שלא הסתדר בתפיסת עולמה נדחק הצידה". המפלגה הייתה אמורה לתרגם את הזעם הציבורי נגד מדיניות הממשלה למנדטים. בנקודת זמן מסוימת נראה היה כי אפשר להגיע לכ-24 מנדטים. את התוצאה של 15 בלבד ניתן להסביר במידה רבה ממהלכיה של יחימוביץ הן בתוך המפלגה והן בניהול קמפיין בעייתי בציבור הרחב.
על כישלון כה גדול, צריך לשלם.
יו"ר המפלגה הוא גם ראש הממשלה הפוטנציאלי. כאשר אנו בוחרים בו, או בה, אנו צריכים לשאול האם הזוכה יכול/ה להנהיג את המדינה. את עמדותיה של יחימוביץ בנושאים הכלכליים והחברתיים אני מכיר ומקבל את רובם. אולם בנושאים המדיניים-ביטחוניים אני לא פשוט לא יודע מה הן עמדותיה. לפני הבחירות צורפתי לוועדה המדינית-ביטחונית בראשות פואד, בין היתר בגלל היותי מומחה בהיסטוריה של המזה"ת. היינו צריכים להכין את המצע. בפגישה נכחו גם ח"כים לעתיד כמו מיקי רוזנטל ועומר בר-לב, כמו גם לפחות אישיות ביטחונית לשעבר בדרגת אלוף. לאף אחד מאיתנו לא היה מושג מה הן עמדותיה של מנהיגת המפלגה בנושא. גם כיום. במדינתנו חוסר בהירות בשני תחומים קריטיים כאלו לא יניעו את העם לראות במפלגת העבודה והעומדת בראשה כאלטרנטיבה אמיתית למפלגת השלטון. לא די באמירה כי לשם כך יש יועצים. יחימוביץ היא אולי מהראשונים אליהם פונה התקשורת בנושאים חברתיים-כלכליים. אולם באופן נדיר, אם בכלל, בנושאים הביטחוניים-מדיניים.
לסיכום: מפלגת העבודה צריכה בנובמבר להחליט באומץ לב ובכנות האם יחימוביץ יכולה להבריא את המפלגה ולהיות אי-פעם ראש ממשלה. לדעתי לא.
