היום הראשון ללימודים
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב שלישי, 27 אוגוסט 2013 01:12
- מחבר\ת אורי קידר
היו לי מספר דברים לכתוב על סדר היום המדיני-חברתי-כלכלי ועל אירועי הזמן האחרון המתרחשים בתוכנו, מעלינו, מתחתינו ומסביבנו. את כל האירועים הללו אשים בצד ליום אחד, אגמד לרגע ולו רק לרגע, כדי לתת מקום של כבוד למאורע לא פחות חשוב - החזרה ללימודים.
אני לא מבין למה, אבל עד היום אני מתרגש כשאני קורא, רואה ושומע על ההכנות לכיתה א', או לכיתה ט', או לכיתה יא, או לכל כיתה שהיא.
הילדים החמודים והקטנים אשר עולים לכיתה א' מתרגשים ומפחדים. הם לא הולכים יותר לגן, הם הולכים ללמוד, הם הולכים לבית ספר. שם עולם שלם נפתח מולם. שם הם יכירו את השפה והמילים והאותיות והשירים והסיפורים הכל כך יפים של התרבות שלנו. שם הם ישחקו בחצר, יכירו ילדים אחרים, יבנו חברויות ויריבו ויבכו ויתחילו להבין יותר לעומק, מהן רגשות התסכול והלחץ, העמידה בזמנים והאחריות ועדיין, בסוף הם ילדים קטנים וחמודים שהכי אוהבים את אימא ואבא.
ובמקביל, כחלק ממעגל החיים, החברה הגדולים יותר של כיתה ז, ח ו-ט נמצאים רגע לפני מעבר עוד שלב בגיל ההתבגרות והם כבר מתחילים לגשש. בין בנים ובנים, בר מצוות, מתי להוציא רישיון נהיגה (על קטנוע) ומה נלמד והאם נלך לצבא ואיזה צבא זה יהיה עבורנו ומה היא עתידה של המדינה והאם להצטרף לתנועת נוער או האם להמשיך בתנועת נוער ואילו החלטות לקחת ועוד קצת אחריות ועוד קצת בגרות ועוד קצת הבנה ונוסיף גם מרדנות, כי זה חלק בלתי נפרד, יחד עם תהליכים גופניים כאלה ואחרים המתרחשים, והכל מתפוצץ לו וחי בצורה כל כך חייתית ומקסימה בשלוש השנים האלה. גם הם מתחילים מחר במסע, וזה מרגש.
אל כל אלו יצטרפו החברה הבוגרים, נוער התיכונים, אלו שבטוחים שהכל הם כבר יודעים. הם יתחבטו על החברה הראשונה, או הפרידה הראשונה, לאן לקחת אותה לדייט, איך מרוויחים עוד קצת כסף, איזה מין תלמיד אני ואילו בגרויות אעשה. וכחוט השני שזור השירות צבאי ו/או החברתי והם מתחבטים ושואלים ומתלבטים ולא יודעים, כי בניגוד לבית הספר המשמש כחממה, בצבא הסיפור הוא כבר אחר לגמרי. שם יש נשק ורובים ואחווה של לוחמים וגם, לצערנו הרב, מתים ופצועים ומקרים טרגיים אחרים, הצבא הוא ממש לא משחק ילדים, הוא גם לא משחק נעורים, הוא השער הישראלי לחיים.
וכך הם חיים, מלאים בפעילויות וברגשות ובהורמונים ומחויבויות ולוחות זמנים ומשימות - בית ספר עיוני ובית הספר של החיים - הכל קורה במקביל ושום דבר לא מחכה לאף אחד, הכל רץ וצריך להדביק את הקצב . לזכור ליהנות, לנצל את המיטב, להבין, לשאול, להסתקרן, לחוות, לאהוב ולחייך. הכל כולל הכל מתחיל מחר, שוב, כמחזוריות קוסמית מדהימה. ואולי, משום שכל שנה גלגל הענק הזה מתחיל להסתובב לו שוב, אני מתרגש. למרות שאין לי ילדים ואינני מורה, אני מרגיש שכל הילדים האלה הם העתיד שלי, שלנו, של המדינה שלנו ובמידה מסוימת, גורלם גם בידי.
ואי אפשר בלי לסיים בהצדעה לשתי קבוצות חשובות לא פחות - הורים ומורים. אני עוד לא אבא, אבל אני מדמיין את עצמי שולח את בשר מבשרי, אהבת חיי, למקום זר לא מוכר, שיכול להיות לו לא פשוט ואף קשה, אולי לעיתים אכזרי. אני גידלתי אותם וכה אכפת לי מהם. אני אוהב אותם, אבל צריך למסור אותם לידי אנשים אחרים, אל הג'ונגל שבחוץ, אל החיים. שם, הם אמורים ללמוד דברים סופר חשובים וסופר מהותיים ואני המשגיח, אבל רק משגיח - לא יכול לעטוף ללא הפסקה. ואני רואה אותם יוצאים מהבית, בבגדים שאני קניתי עם ילקוט שהם בחרו, עם קלמר עם עפרונות, או עם עטים אם הם יותר גדולים, או אולי בכלל בלי קלמר אם הם כבר מגה גדולים, הנה יוצאים להם הילדים היקרים שלי, אשר תמיד אני מנסה שיהיה להם הטוב ביותר. הם יוצאים מהאוטו, פוסעים לעבר שערי בית הספר ושם הם נעלמים, כי החיים האמתיים שלהם כרגע הם שם ולא רק בין כותלי הבית. ואילו אני נשאר באוטו ורק מקווה בכל לבי שיהיה להם כיף, שילמדו משהו, גם על החיים, שימצאו חברים ויספגו ערכים - יהיו בני אדם טובים יותר. אני רואה אותם מתרחקים ויודע שכל יום כאשר הם חוזרים הם לא בדיוק כמו שהם היו כשפסעו החוצה מדלת הכניסה של הבית. לעצמי אני אומר כי תמיד אהיה בשבילם על מפתנה של דלת הכניסה של הבית.
אל זרועות המורות והמורים הם הולכים, שגם הם נפעמים ונרגשים וקצת לחוצים, כי אין דבר יותר אחראי ויותר חשוב ויקר ערך ממורה. מורה הוא אבי החברה, הוא מעצבה, הוא מקבל את היקר לנו מכל ועוזר ללמד ולעצב וללבן בעיות ולעזור ולהושיט יד. כמה אחריות זה להיות מורה, כמה תשוקה, כמה כוחות נפש. אני רואה אותם ואני כה גאה בהם, כה מעריך אותם. כל כך קשה להיות מורה. מורה טוב הוא אחד הדברים הכי טובים שיכולים לקרות לילד בילדותו ולנער בהתבגרותו.
המורים הם הם מרפאי החברה, מונעי המחלות שבה, שוטרי המוסר ומונעי הפשע וההידרדרות המוסרית. כנגני נבל צריכים הם להבין בדיוק מהי המנגינה הנכונה לכל מיתר וכל ילד הוא מיתר אחר. לקבל אחריות על הדבר הכי יקר בעולם מידי אנשים אחרים, יום ביומו, שבוע בשבועו, שנה-שנה, מבלי להסיר את העול מהכתפיים, זו התמודדות אדירה, כבירה, אני מצדיע להם.
ולכן, גם אני, בחור בן 25, מתרגש מחר מהיום הראשון ללימודים. כל החמודים והחמודות, הקטנים והקטנות, הבוגרות יותר והבוגרים פחות, הילדים שחושבים על סרטים מצוירים והנערים שחושבים על היחידה הקרבית אותה הם רוצים, כולם קשורים אלי כי כולנו חברה אחת במדינה אחת ואסור לנו, לאיש מאתנו להיכשל, להפסיק להאמין בהם או להפסיק לחבק ולאהוב אותם. אין על המשאב האנושי ולא יהיה כזה. הם העתיד של המדינה ובמידת מה גם העתיד שלי. הם חלק ממני ואני חלק מהם ולכן, אני מתרגש גם עבורם. אז גם לילדים, וגם לנערים ולגם להורים וגם למורים אאחל שנת לימודים מוצלחת ופורייה. שנה שתהיה מלאה בלמידה, באהבה ובחיוך. חיבוק גדול.
