לא משתתף בפאנלים שלא כוללים נשים

אחרי שהשתתפתי בפאנל שכלל חמישה גברים - פאנל שבקלות יכול היה לכלול כמה נשים, החלטתי על חרם: לא אשתתף בפאנלים מעל שלושה אנשים אם לא יכללו אישה. בואו להצטרף אליי.

השתתפתי השבוע בתוכנית פגוש את העיתונות. ישבנו חמישה גברים בפאנל, את כולם אני מכיר, אנשים ראויים וטובים. אבל מה, כולם גברים. אף אישה. הפאנל עסק בהצלחה של ווייז. אח"כ התקיים פאנל שעסק באיראן ובו השתתפו שלושה גברים, כי איראן זה ביטחון ובתחום הזה קיימת הדרה של נשים בישראל כבר עשרות שנים. אז לא ביטחון ולא טכנולוגיה ולא כלכלה וגם לא מדע. ואם כל אלה לא אז מה כן? נשים בתקשורת רק על תקן אימהות?

ולא שאני מזלזל באימהות, יש לי שלוש בנות, יש להן אימא נפלאה. אימהות זאת העבודה הקשה בעולם והיא, אף פעם, לא נגמרת. אבל הקיטלוג האוטומטי של נשים במקום הזה הוא בעייתי. אני רוצה לראות ראיונות עם אבות על הורות ועם נשים במכלול תחומים נוספים.

לכן כשיצאתי מהאולפן הרגשתי רע. לא בגלל מה שאמרתי, בסטארט אפים אני מבין, כל חיי אני שם. אלא בגלל שבעובדה שהשתתפתי בפאנל שכזה הייתי שותף בהעברת מסר סמוי: לנשים אין מקום בתחום הזה ובתחומים אחרים, הן לא מבינות ולא יודעות מספיק כדי להופיע על תקן של מומחה.

וזאת שטות גמורה. בקרן שלנו, JVP, יש הרבה מאוד נשים שמבינות ומכירות את תחום ההייטק. ישנן נשים בתפקידים בכירים בכל קרנות ההון סיכון, בחממות ההייטק ובחברות עצמן. הן שם, הן עושות יופי של עבודה, יודעות  מהי יזמות וגיוס ותוכן ויצירה ומה לא. אני מכיר אותן.

אישה בדיון על בטחון?

אבל הקיבעון, הקיבעון הוא הבעיה. התפיסה הרווחת שיש תחומים שנשים לא מסוגלות להתמודד אתם. שיש נושאים נשיים ונושאים גבריים. כשהצופה רואה אישה על המסך מדברת בנושא ביטחון, הוא לא מאמין לה ולא חושב שהדברים שהיא אומרת הם דברי טעם. התפיסה היא שנשים מדברות מהבטן. מהרגש. שנשים הן קול הלב וגברים הם קול ההיגיון. שנשים הרבה יותר רגישות ולכן הן לא מסוגלות להסתכל על דברים בצורה רציונאלית. שהן מתבכיינות.

יש לכך המון סיבות, בעיקר סיבות חברתיות ומושגים שהשתרשו במהלך השנים. במדינה שבה "כל העם צבא", הגברים קיבלו עדיפות מבלי שהם היו צריכים לעשות שום דבר מלבד להיות שם. רמטכ"לים הם גברים, ראשי שב"כ הם גברים, ראשי מוסד - גברים. כשרוצים לראיין בכירים לשעבר במערכות הביטחון השונות החיוג האוטומטי מוביל אליהם, הם הראשונים ברשימות של התחקירנים והעורכים. ויש סגנים וסגנים של סגנים ומפקדי פה ומפקדי שם, יש קאדר אדיר של גברים שהיו חלק מהמערכת הצבאית. אז איך אפשר, בכלל, לחשוב על אישה בפאנל כזה?

נשים כמעט ואינן מוזמנות לדבר על פוליטיקה. חברי כנסת לשעבר מככבים בכל פעם שיש דרמה פוליטית אבל חברות כנסת לא. הן היו שם אבל הן לא מסוגלות לתת פרשנות בנושא. כי פרשנות פוליטית יכולים לתת רק ח"כים לשעבר, לא ח"כיות. גם בתחומי המדע והטכנולוגיה נשים מודרות . זאת על אף שהשנה פורסם שיותר נשים סיימו לימודים אקדמיים בתחומי המדעים מאשר גברים. אבל ישנה תפיסה מושרשת הנטועה בנו עמוק עוד מימי התיכון: בנים לומדים חמש יחידות מתמטיקה ופיסיקה וכימיה, בנות לומדות ספרות ואמנות ולכן מה הן כבר יכולות לתרום בפאנל מדעי?

נשים מייצרות סטארטפים מעולים

אז אני אגיד לכם מה אישה יכולה לתרום מלבד ידע, כמובן: את עצמה. את תפיסת עולמה. את האופן שבו היא רואה את הדברים. דיון מעניין הוא הדיון שבו, פתאום, מישהו אומר משהו שאף אחד לא חשב עליו קודם. זה מפרה, מרתק, מאזן. והמישהו הזה יכול בהחלט להיות מישהי. 

אגב, במאמר מוסגר, ככה נוצרים הסטארט אפים הכי מוצלחים. סטארט אפ טוב הוא, קודם כל, רעיון טוב שבא ממקום אחר לחלוטין. אחת החברות שלנו פיתחה את משחק המחשב של "משחקי הרעב" בעקבות רעיון של בחורה בת עשרים. היא חיה חיים שאנחנו לא חיים ולכן היא הביאה משהו מתוך החיים שלה, משהו שקבוצה של אנשים מבוגרים לעולם לא הייתה מגיעה אליו בכלל.

את מהדורות החדשות המרכזיות מגישות נשים. יש הרבה מאוד עיתונאיות בכירות. אבל, עדיין, השיח הוא גברי, הפנים של התקשורת הן גבריות. וקול התקשורת הוא קול בס. זה המצב. זהו מאבק שמתנהל כבר שנים. אני עוקב בעניין ובהערכה אחרי מאבקן של ענת סרגוסטי וחברותיה לתא העיתונאיות. אבל זהו לא מאבק של נשים בלבד, זהו לא מאבק נשי. זה חייב להפוך להיות מאבק חברתי שבו גברים לוקחים חלק, מאבק של חברה על פניה.

אני יודע שישנם גם מאבקים של מיעוטים וקבוצות מוחלשות אחרות. אבל אין דין המאבק הזה כדין המאבקים האחרים. מפני שנשים הן למעלה ממחצית האוכלוסייה, ומדובר בקבוצת גג. תתי הקבוצות חשובות גם כן, אני לא מזלזל. אבל מאבקים צריכים להתנהל בחוכמה וזהו מאבק של למעלה מחמישים אחוז מתושבי מדינת ישראל.

לא משתתף יותר בפאנלים כאלה

אז קיבלתי החלטה: בפאנל שבו ישתתפו יותר משלושה מרואיינים ולא תשב בו אישה לא אשתתף. אני אוותר. The medium is the message? נכון. אבל לפעמים גם אי הופעה היא מסר. אני מבין שהמחאה הקטנה שלי לא תשנה את עולם התקשורת, בטח לא ביום אחד. אבל זאת תרומתי הצנועה למאבק הגדול והחשוב הזה. יהיו מי שיגידו "תכפו עליהם, תחוקקו חוקים". צר לי. כמחוקק אני לא רוצה לכפות על התקשורת שום דבר. חייב להתקיים איזון עדין בין פעולת המחוקק לבין חופש הביטוי ושמירה על תקשורת חופשית. אבל יש הבדל בין חקיקה לבין נורמות ואני מנסה לשנות את הנורמה ולהחליפה בנורמה אחרת.

אני קורא לחבריי להצטרף אלי, גם לחברי הכנסת וגם לחברי במגזר העסקי. להורות לדוברים שלהם לשאול לא רק כמה דקות האייטם או מי מנחה אלא גם כמה דוברים משתתפים בו והאם הוא על טהרת גברים בלבד. ואם המדובר בפאנל רחב שאין בו ולו אישה אחת פשוט להודות בנימוס ולומר לא. להעביר את המסר באופן אקטיבי.

רק כך נצליח לשנות את המציאות. רק כך נהפוך את המסך שלנו לרב גוני ופלורליסטי. ביום שבו פאנל מדיני בטחוני לא יהיה מורכב אך ורק מאלופים לשעבר הוא יהיה הרבה יותר מעניין. והרבה יותר נכון.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------

הטור התפרסם באתר ONLIFE ותודה לעיתונאית והבלוגרית הפוליטית טל שניידר (בקרו בבלוג הפוליטי הפלוג).

• קודם
• הבא