המאמר שהיה אמור להוכיח שהערבים לא ברחו ב-48'

על תפיסת הנכבה הפלסטינית ומה שבין מדע הפילוסופיה ומדע ההיסטוריה - הנכבה הפלסטינית, הפכה למונח מרכזי בסכסוך הישראלי פלסטיני וזאת כחלק מתהליך בניית הלאום הפלסטיני והתהוות האתוס שלו. לי אישית, אין בעיה עם אתוס זה וחשוב וחיוני לישראל ולישראלים להכיר בו ולכבדו.

עם זאת, כחלק מהמאמץ הפלסטיני - המוצלח מאוד, יש לציין - לשנות את השיח הבינלאומי, בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, מתפתח לחץ פנים ישראלי להתאים את האתוס הישראלי (והציוני, יש יוסיפו) ולהכפיף אותו לזה הפלסטיני ... פה, אני כבר חלוק באופן גורף על המאמצים גישה זו (דנתי בהיבט דומה בעבר ובהקשר של האתוס הציוני). אמנם, יש לכבד את האתוס הפלסטיני ואת התהליך המרשים של בניית הלאום שעוברת אומה זו - אולם מפה ועד ריסוק האתוס הישראלי ובפרט תפיסות עולם וערכים, המרחק רב. בפרט שהפועלים למען ריסוק האתוס הישראלי עושים זאת בשם הרצון לשלום ודו קיום - עבורי, סתירה.

יובהר, מטבע האתוס שהוא סובייקטיבי וכך ראוי - לפלסטינים ולישראלים אתוס נפרד ... סיום הסכסוך ראוי ורצוי שיתבצע מעל שולחן המשא ומתן ומתוך הכרה הדדית באתוסים של כול אומה ולא מתוך כפיה ומחיקת זהות צד אחד.

במסגרת תהליך זה, פרסם הדוקטורנט להיסטוריה שי חזקני מאמר מרשים ויסודי, במוסף סוף השבוע של הארץ - המאמר עמוס במראי מקום וראיונות עם דמויות רלבנטיות ונדמה כי אכן נעשה מאמץ רב לבחון את העובדות וכפי שראוי שיעשה היסטוריון. עם זאת, חזקני כושל ונוטש את עמדת ההיסטוריון הבלתי-משוחד ומרבה להוסיף פרשנות אישית (ויש להעיר, גם סובייקטיבית) ... למעשה, אם נסיר ממנו את הקטעים בהם חוטא חזקני בהערות לא מגובות בעובדות - מסקנתי היא: לא התקיימה תוכנית אב לגירוש הפלסטינים במהלך מלחמת העצמאות ב-1948.

כנראה מסקנה הפוכה מזו לה כיוון וחבל, כי די אם היה מסתפק בקביעה (הנכונה לטעמי, יובהר): "... בשנות ה–60, איש לא העז להודות בפומבי כי ישראל גירשה פלסטינים, ואולם היום, בעידן שאחרי אוסלו ו”ההיסטוריונים החדשים”, האחריות הישראלית שוב אינה טאבו ..." היה משיג את מטרתו.

מטרת טור זה, להאיר את הכשלים שיצר חזקני עצמו ולהאיר באור שונה - לא את חזקני עצמו, אלא את המאמץ להכפפת האתוס הישראלי לזה הפלסטיני (כל הציטוטים, מתוך גוף המאמר עצמו):

הנכבה כמושג שאינו מדומיין

חזקני דווקא מתחיל ומסביר כי "... ספק אם בן גוריון שמע מימיו את המילה “נכבה” ..." ומבהיר כי דרכו של אתוס להיווצר ברבות השנים כשהוא רושם, על בן-גוריון: "... וידע שכפי שהציונות הצליחה בתוך כמה עשורים לייצר נראטיב חדש עבור העם היהודי, לא ירחק היום שגם לעם האחר ששהה בארץ ישראל/פלשתין טרם הציונות, יקום נראטיב משלו ...". עם זאת, כבר בתוך ההפנייה הלכאורה תמימה הזו מחביא חזקני הגד סובייקטיבי כשהוא קובע כי "... לעם האחר ששהה בארץ ישראל/פלשתין טרם הציונות ..." ובכך מייצר מסגרת לסיפור: קודם היה עם פלסטיני (עובדה שהיא כאמור, במקרה הטוב לא מדוייקת) ורק אח"כ הגיע הציוני. אם כבר מדקדקים בהיסטוריה, הרי שלעם ישראל ההיסטורי ותק גדול עוד יותר.

אבל בוא לא נהיה קטנונים, כי במהרה מייצר חזקני היגד עוד יותר משמעותי וקובע כי הקמת מדינת ישראל הייתה אסון: "... ובפסגת הנראטיב שלו עומדת הנכבה, האסון שאירע לפלסטינים עם הקמת מדינת ישראל ב–48’ ...".

כמו ההיסטוריון היסודי שהוא, חזקני מספק לנו נתונים: "... היום מסכימים רוב ההיסטוריונים - ציוניים, פוסט־ציוניים ולא־ציוניים - שלפחות ב–120 מתוך 530 כפרים גורשו התושבים הפלסטינים על ידי כוחות צבא יהודיים ...". כך שלמעשה פחות מרבע מתושבי הכפרים גורשו על פיו ואם נדקדק הרי ש-"... ובמחצית מן הכפרים נמלטו התושבים מפאת הקרבות ולא הורשו לחזור. רק בכפרים בודדים עזבו התושבים כתוצאה מהוראה של מנהיגים או מוכתרים ...". כלומר ועל פי חזקני עצמו, הרי שמרבית התושבים עזבו מרצונם ו\או בגלל המלחמה שגעשה סביב ורק כחמישית עד רבע מהם גורשו באופן פעיל.

חזקני אף מיחס לבן-גוריון ידיעה על חלק ממקרי הגירוש ומקפיד לזהותם: "... די בחומר שנחשף בעבר כדי לבסס שבחלק מהמקרים מפקדי צה”ל הורו על גירוש פלסטינים ופיצוץ כפריהם, ואלה עידכנו את בן גוריון וככל הנראה גם קיבלו את אישורו המוקדם, למשל בלוד וברמלה וכן בכמה כפרים בחזית הצפון". לכאורה ידיעה ואף מוערבות באישור ההליך, מצד אחד - אך מצד שני הבהרה כי מעורבות הדרג המדיני הייתי במקרים נקודתיים בלבד ולא כחלק מתוכנית אב גדולה. חזקני מודה בכך ורושם "... המסמכים הפתוחים לעיון בצד הישראלי אינם מספקים תשובה חד משמעית לשאלה אם היתה תוכנית מסודרת לגירוש פלסטינים, והוויכוח בשאלה זו נמשך במלוא עוזו גם היום ...".

חזקני מספר על נסיונות ההסתרה הישראלים לגירוש שכן בוצע, וזה בסדר - זו טבעה של מלחמה וזו הדרך להציף חטאי עבר: " ... עוד טרם נסתיימה המלחמה ב–48’, ביקשה ההסברה הישראלית להסתיר את המקרים שבהם גורשו פלסטינים מכפריהם ...".

ועד כאן הנתונים והעובדות הקרות (אם נתעלם מהקביעות הסובייקטיביות שאוזכרו), כעת עובר חזקני לניתוח הסובייקטיבי במאמרו וכאשר הוא מביא את דברי בן-גוריון: “... יש קודם כל לספר עובדות, כיצד ברחו. במידה שהדבר ידוע לי, רוב הבורחים היו לפני הקמת המדינה, מרצונם הטוב, ובניגוד להגנה, בשעה שניצחה אותם, שאמרה שיכולים להישאר. אחרי הקמת המדינה, עד כמה שידוע לי, רק ערביי רמלה ולוד עזבו את מקומם, או לחצו עליהם שיעזבו ...”. וכעת ולמרות שבתחילת המאמר הבהיר כי אין עדויות למעורבות בן-גוריון בתוכנית אב-גדולה לגירוש הוא מוסיף ומבהיר כי "... בדבריו אלה תחם בן גוריון את מסגרת הדיון, אף על פי שלפחות חלק מהנוכחים ידעו שהוא אינו מדייק, בלשון המעטה ...". כלומר ובניגוד לאיצטלת ההיסטוריון בה הוא חותם על המאמר (ולדבר זה חשיבות רבה, בעיני) הוא סותר את מראי המקום שהציג קודם לכן וזאת בקביעה סובייקטיבית לא מגובה. כי והרי מה היה בסה"כ חטאו של בן-גוריון בציטוט המוקדם - שרצה וכראש ממשלת ישראל לפעול לטובת אינטרס ההסברה שראה לנגד עיניו.

היקש משעשע

כעת, עובר חזקני לדון במכון שילוח ומי שמטעם בן-גוריון נדרש לגבש מחקר שיזים את תיאוריות "הגירוש הגדול". באופן מפתיע, הוא מזהה בו בר-סמכא בנושא וכשהוא כותב "... במכון שילוח היה אדם אחד לפחות שידע משהו על האקסודוס הפלסטיני ב–48’ ... רוני גבאי ... את הדוקטורט שלו על בעיית הפליטים הערבית השלים ב–59’ ...". וחזקני אף מגלה יושרה ומבהיר כי גבאי רשם בעבודתו כי "... במקרים רבים, למשל במהלך הקרב לפתיחת הדרך לירושלים, הכוחות היהודיים השתלטו על כפרים ערביים, גירשו את תושביהם ופוצצו מקומות שלא היו מעוניינים לכבוש אותם בעצמם, כך שכוחות האויב לא יוכלו לכבוש אותם מחדש ולהשתמש בהם כמעוזים נגדם ... " (פעולה מקובלת בזמן מלחמה - גם אם אפשר להתווכח על המוסריות שבה) "... הוא השתכנע שלא היתה מדיניות של גירוש, ושפינוי הפלסטינים היה החלטה של מפקדים מקומיים ‏(כמו יגאל אלון ויצחק רבין‏), אבל שהדבר התרחש במקרים רבים". אז אפשר היה לחזקני לקבוע כי המחקר היה מוטה ומפאת העדר נגישות לחומרי ארכיון רבים, אולם הוא מאפשר לגבאי עצמו לקבוע כי " ... 54 שנה אחרי, גם גבאי מתקשה להאמין שהצליח לחבר מחקר כל כך מדויק עם כל כך מעט מסמכים ישראליים ..." ובכך ולכאורה מחזק שוב את אמינות תוצאות המחקר.

גבאי, שמצוטט על ידי חזקני ומצויין על ידו כבר-סמכא בתחום ומעצם העובדה שכתב דוקטורט בלתי-משוחד בדיוק באותו הנושא, אף הגדיל ועשה במסקנות המחקר במסגרת מכון שילוח ועל פי בקשת בן-גוריון: "... בריחת הערבים - חוץ ממקרים בודדים - באה כתוצאה מההשפעה המצטברת של כמה גורמים בשטח הפוליטי, הצבאי, הכלכלי, החברתי והפסיכולוגי ... הוצגו מסמכים, ציטטות וחומר אחר המוכיחים את ‘תרומתו’ של גורם זה או אחר מגורמי הבריחה ומבליטים את אשמת הערבים. כך למשל ישנן הוכחות המצביעות ברורות על עידוד הבריחה על ידי ארצות ערב, בריחת המנהיגים, ניפוח והמצאת סיפורי זוועה, לחץ מפקדים צבאיים ערבים על פינוי כפרים וכו’. בפרק השביעי והאחרון הובאו מסמכים המוכיחים את מאמצי היהודים לעצור בעד הבריחה ...". אם כי "... במרחק של 52 שנה ממועד כתיבת המחקר, זוכר גבאי את המסקנות באופן שונה ..." והוא טוען כי "... לא היה שם שום זכר לכך שהמנהיגים הערבים המקומיים האיצו בערבים לברוח, כמו שאנחנו טענו בהסברה שלנו ...".

מעניין לציין כי מספר פסקאות קודם לכן, טורח חזקני בעצמו לצטט את גבאי כשהוא מבהיר כי "... כאשר התקבלה הבקשה החריגה של בן גוריון במכון שילוח, הגיע יחד איתה גם היתר נדיר לעיין בארכיונים הישראליים שהיו סגורים לציבור הרחב. החוקרים במכון שילוח הורשו לעיין במסמכי שלל שנאספו בחיל המודיעין, וחשוב מכך - בחומר שאסף השב”כ בנושא, שחלקו הועבר משירות הידיעות של ההגנה לאחר 48’ ...", אך פרט ל-"... תמלילי ישיבות הממשלה מזמן המלחמה ...". כלומר ואם הטיעון כי המחקר היה מוטה אמור להלקח ברצינות, נדמה שחזקני מאשים פה את ממשלת ישראל בתכנון, ניהול וביצוע אישי של תוכנית הגירוש. שהרי, אם שאר המסמכים נעדרים עדויות לאמור ואם נדבק בטיעון שאכן היה גירוש מאורגן: הרי המסקנה המתבקשת - שרי ישראל עצמם היו מעורבים מעשית בגירוש וזאת תוך פעילות חשאית שהצליחה לחמוק מעניהם של עשרות אלפי חיילי צה"ל באותה העת.

היקש משעשע, אני מודה.

גם גבאי עצמו "... מתקשה להסביר את הפער בין מכתבו מ–61’ ... לבין גרסתו היום ..." ואף כושל בניגוח עצמו כאשר הוא "... מכחיש שהעבודה במכון שילוח הביאה אותו לשנות את דעתו, אותה ביסס כאשר כתב את עבודת הדוקטורט ..." (להזכירכם "... הוא השתכנע שלא היתה מדיניות של גירוש ...") ויתר על כן "... מתעקש שהוא ושאר צוות החוקרים ‏... מה שאנחנו שעשינו במכון שילוח היה pure research, זאת אומרת, מה שמסרנו, מה ששמנו את היד עליו ובדקנו - כתבנו. לא פחדנו. לא ידענו, לא חשבנו על דעת קהל, לא חשבנו על שום דבר כזה”.

לחיזוק הקביעה הסובייקטיבית, חזקני מביא מדברי "... פרופ’ אייל שחקר את הקשר בין המזרחנים הישראלים לקהילת המודיעין, מסביר בראיון שלא ניתן לראות את המחקר על הפליטים כאקדמי בשום אופן ...” - בסדר, אז למה להביא את גבאי כסימוכין ולמה לצקת מים כה קדושים על דבריו ואח"כ לסתור אותם?

לא ברור.

כנראה גם לא לחזקני עצמו שממשיך לגלות ערנות של חוקר מסור ומביא מקור נוסף: "... משה מעוז, כיום פרופסור להיסטוריה המתמחה בסוריה ואז סטודנט למזרח תיכון באוניברסיטה העברית ...". גם מזה לא נחסכו משאבים (נתון חוזר ומוזר נוכח הההיגד הסובייקטיבי שתוצאות המחקרים היו נתונות מראש - מדוע לא להסתפק ברעיונאי מוכשר?) והוא "... קיבל תחת אחריותו מספר חוקרים ותקציב והחל לאסוף עשרות מסמכים בישראל וברחבי העולם ... אף ערך ראיונות עם קצינים ישראלים ובריטים, ועם פלסטינים שנשארו בישראל. 150 המסמכים ותמלילי הראיונות קוטלגו בקפידה ...". ולאחר כל זאת מבהיר מעוז "... כי מחקרו ... הצביע בבירור גם על מקרים של גירוש, במיוחד בלוד ורמלה". כלומר, לא אותרה תוכנית אב לגירוש מאורגן. ומעוז שב וכמו עמיתו גבאי משבח ומציין כי  “... לא חושב שהייתי מוטה או מושפע מן הקברניט ...", וכאילו מתנצל, ברוח כיפוף האתוס הישראלי לטובת זה הפלסטיני, "... אבל יכול להיות שהדגשתי יותר את נושא הבריחה ...".

לפתע ובלי התרעה, חזקני תולש את המסכה מעל פני עבודותו של מעוז ומבהיר כי "... עיון במסמכים שהשתמרו בתיק בגנזך המדינה מעלה תמונה די ברורה: לפי הרישום שערך מעוז בעצמו, כל המסמכים, בלי יוצא מן הכלל, מוכיחים כביכול, שהערבים ברחו מרצונם בהוראת מנהיגיהם ...". התייחסות זו, סותרת למעשה את כל מה שהציג חזקני עצמו בראיון עם מעוז ואשר בהחלט ציין מקרי בריחה ואת החופש 'האקדמי' שניתן לו. שוב, מדוע להסתמך על מקור ואז לפסול אותו - לא ברור.

אז בן גוריון אמר או לא אמר?

את מעוז שעזב את תפקידו החליף "... סטודנט אחר לתואר שני, אורי שטנדל ... והמשיך את כתיבת המחקר בנושא האקסודוס הפלסטיני ...". זה נפגש עם בן גוריון עצמו והוא נזכר: "... עד כמה שאני זוכר, בן גוריון אמר, ‘הם ברחו, אבל צריך שתיכתב האמת. תכתבו את האמת’ ...". וגם כאן חזקני מבהיר כי "... שטנדל המשיך באיסוף החומר לתקופה קצרה והוא משוכנע שהמחקר שהוא ומעוז כתבו הוא מחקר מדעי שהוכיח שמנהיגי ערב קראו לפלסטינים לעזוב ..." ושב ומדגיש, כמו במחקרים הקודמים כי "... לא נמנע מלחשוף גם את המקרים שבהם היה גירוש ...".

ופה מאוזכר עוד מפגש, של שטנדל "... עם בן גוריון שביקש ממנו לסכם עבורו את הממצאים. “אמרתי לו שאי אפשר לדבר על אחידות: לא היתה פעילות ‏(מאורגנת‏) של גירוש מצד אחד, ומצד שני אי אפשר להגיד שבכל חלקי הארץ אנחנו ניסינו למנוע מערבים לברוח. אמרתי לו שאין לי שום ספק למשל שבלוד וברמלה היה גירוש, חד וחלק. אז הוא שאל אותי, אני זוכר כי זה הפתיע אותי, ‘אתה בטוח?’ אז אמרתי, ‘לא הייתי שם, אני לא יכול להגיד לך, אבל על פי כל מה שאנחנו קראנו ואספנו - שם היה גירוש’”.

אז בן גוריון אמר או לא אמר? ... אז גרשנו או פשוט לא ניסינו למנוע?

לשטנדל תשובה ברורה: "... לא היתה הנחיה שהמחקר הזה יהיה מחקר תעמולתי, שהדברים יסוננו כדי שהוא יעזור בהסברה. בפועל, יכול להיות שזה מה שקרה ... ברור שאנחנו עבדנו במשרד ראש הממשלה ואנחנו רצינו לעזור למדינת ישראל במאבק שלה, אז טבעי שאנחנו נחפש באמת כדי להוכיח שאנחנו לא גירשנו. בהחלט יכול להיות שזה המניע, אבל אני לא זוכר שבן גוריון אמר, או שלובראני אמר, ‘תשמעו, תעשו ככה וככה’".

ויותר חשוב, אם בן גוריון אכן הכתיב את תוצאות המחקר - מדוע הופתע? ואם לא הופתע, מדוע טרח להעמיד פני מופתע אל מול חוקר צעיר שלמעשה הוכיח את הטיעון המקורי שביקש לקדם ועל פי טענת חזקני?

כנראה שגם חזקני מרגיש שלא הצליח לגבש 'תיק' נגד בן גוריון וטורח להביא את קביעת שטנדל אשר "... נותר משוכנע שבן גוריון באמת לא ידע כיצד נוצרה בעיית הפליטים ב–48’". וגם פה הוא משתמש בשטנדל לייצר קביעה סובייקטיבית נוספת ואשר אינה מגובה בשום מקור ובעת שהוא אומר: “... אילו בן גוריון היה מחליט על מדיניות אז היתה מדיניות, ואז גם, בוא נגיד ככה, אני חושב שהמיעוט הערבי בישראל היום היה הרבה יותר מצומצם ... לכן אני חושב שבן גוריון לא בדיוק ידע. יכול להיות שבמקרה כזה או אחר הוא אישר גירוש, כשאמרו לו שזה חשוב מבחינה ביטחונית, אבל המסקנה שלי היא שבן גוריון לא אישר מדיניות של גירוש, ואז הוא רצה לדעת מה בדיוק קרה”. הפעם, אציין, הסובייקטיביות דווקא פוגמת בטיעון המרכזי של חזקני ובדבר התקיימות גירוש מתוכנן ומאורגן.

אבל חזקני לא מסתפק בכך ומייצר עוד היגד סובייקטיבי ועל גבול הרגשנות: "... רוב ההיסטוריונים שחקרו את הנושא מציגים ראיות לכך שבן גוריון ידע בזמן אמת על מקרים של גירוש פלסטינים ואף אישר זאת ..." ועל כך כבר הסכמנו קודם וכך הוכיחו המחקרים שהביא. אולם, הוא מתעקש לקנח בקביעה כי "... קשה היום לקבוע בוודאות אם בן גוריון שיכנע את עצמו שרוב ערביי פלשתין עזבו מרצונם, או שלא האמין בכך אפילו בעצמו, אבל רצה שההיסטוריה תאמין ...". כלומר לא רק שבן גוריון שיקר לכולם - הוא אפילו שיקר לעצמו.

אם זה לא היה עצוב, זה היה משעשע והייתי מפנה אתכם לשירו של אריק איינשטיין "אמרו לו".

היה או לא היה?

כעת, מבצע חזקני קפיצה מחשבתית לא ברורה - מצד אחד ובהקשר מחקרם של גבאי ומעוז ושטנדל מציין כי בחן את הארכיון והצליח לסתור את הקביעות שהעלו בראיונות עמו. מצד שני, מציין כי "... מחקרם של מעוז ושטנדל על “בריחת הערבים” כנראה אבד לעולם ...".

אז רגע - היה או לא היה?

כי מיד הוא מעיר: "... בתיק שבגנזך המדינה יש ראיות ברורות המראות שהחוקרים שעסקו בנושא בשנות ה–60 לא ציירו תמונה מלאה בכל הקשור לחלקה של ישראל ביצירת בעיית הפליטים ..." ומחזק בעדות נוספת מפי מעוז: "... נראה שבצומת הזה בחיי עדיין החזקתי בדעה שבה החזיקו רוב היהודים בישראל, כלומר הדעה של הממסד, לפיה רוב הערבים נמלטו בגלל שמנהיגיהם נמלטו ראשונים ובגלל שמנהיגים ערבים אחרים קראו להם לעזוב". אבל רגע, הרי מעוז מיד מוסיף כי "... מצד שני, הזכרתי שארגונים יהודיים קראו לערבים להישאר, אבל לא הזכרתי שערבים רבים ברחו בגלל פאניקה - הלחימה, מקרי טבח וכו’ - ושבמקרים מסוימים הם גורשו על ידי הצבא ...".

אז האם הוסתר חומר או הועלם מהארכיון? לא ברור.

והאם דברי מעוז מסייעים לקידום הטיעון שהתקיים גירוש מאורגן - לטעמי דווקא בדיוק ההפך ובפרט כאשר הוא מסייג ומבהיר כי התקיים גירוש "... במקרים מסויימים ..." וזאת למרות שבראשית דבריו העיד על עצמו כי תפיסת עולמו השתנתה עם השנים וכיום הוא תומך בתיאוריה זו ... הוא רק לא מוצא לה סימוכין בחומר שחקר.

ואז חזקני כבר חייב לסכם, כי בכל זאת מדובר בעיתון ולא מאמר אקדמי והוא מסכם: "רוב ההיסטוריונים ברחבי העולם ובישראל כבר אינם מתווכחים על כך שחיילי צה”ל גירשו פלסטינים רבים מבתיהם במהלך המלחמה ב–48’ ולא הרשו להם לחזור לכפריהם לאחר תום הקרבות ... התשובה לשאלה “מה באמת קרה?” היתה גמישה מאוד לאורך כל 65 שנות קיומה של מדינת ישראל, והיא היתה תלויה לא פעם בזהות השואל ובזהותם של המשיבים". עד כאן, סביר ביותר ומתאים בהחלט לנתונים שהוצגו במהלך המאמר. אולם ולסיום, חזקני אינו מתאפק ובמהלך שאינו ראוי למי שמתיימר להיות היסטוריון המדווח על ההתרחשויות מסיים במשפט הבא: "... ספק אם ... שיקרו ביודעין. סביר יותר שביקשו לרמות גם את עצמם ..." - כלומר, זה לא שכולם שקרנים הם פשוט לא יודעים שהם חיים בהכחשה וכחש עצמי ... סארטר והיידיגר היו מתמוגגים מנחת - הבעיה שהם פילוסופים ולא היסטוריונים.

אסיים ואבהיר - הדיון באתוס הפלסטיני בישראל והבנתו הנכונה יותר של תהליך בניית הלאום הפלסטיני חשוב וחיוני ליכולת שלנו להביא לסיום הסכסוך. למעשה אפשר בהחלט להודות, ומבלי להדרש לעריכה מגמתית של האתוס הישראלי, שבהתאם לתפיסת האתוס הפלסטיני אכן התרחש אסון לאומי בעקבות מלחמת 1948 - אבל זהו אסון פלסטיני ובדיוק כמו אסונות ישראלים רבים אחרים יש לדחוק אותו הצידה ולהתעסק בעיקר: סיום הסכסוך. אולם ראוי שתהליך דומה ופתוח לא פחות יתקיים גם בצד השני - במובן זה, מאמרו של חזקני חוטא בכך שהוא מבטל את האתוס הישראלי בפני הפלסטיני וכופה עליו שיח לא רצוני והמייצר לעומתיות שסופה אחד: המשך הסכסוך.

• קודם
• הבא