כועסים על איך עושים תקציב, ורק אז על התקציב

מי שודאי הגיע למשרד האוצר ביום שאחרי הגשת התכנית הכלכלית, היה מוצא כנראה בלאגן. המון מגירות שלופות החוצה. כן, הסדר המופתי אשר לבטח מתקיים במשרד האוצר (בכל זאת הממונים על המעות צריכים להיות אנשים מסודרים) נשבר, עת אמר להם השר לפיד – "הגירעון עצום. תעשו הכל על מנת לצמצם אותו". המשפט הזה שווה ערך ל CODE RED כשמושמעת סירנה בבור בקריה, או לכריזות "נפילה, נפילה" במוצבי צה"ל השונים. מה שהשר לפיד אמר בעצם הוא "רבותיי, אנחנו במצב חירום".

ולמצב חירום התכוננו פקידי האוצר כבר זמן רב. אותם לא יתפסו עם המכנסיים למטה, אותם לא יאשימו בחוסר מוכנות, בחוסר אימונים, בביצוע לא מספיק של תרגילים על יבש, של חוסר בניסוי מודלים. הם מאורגנים, מוכנים, יודעים את החומר ותמיד יש להם דרכים להתמודד, עם כל תרחיש, תמיד! זהו האוצר, פקידי העלית של מדינת ישראל. הם לא חפ"שים – הם סיירת. וכך יצא שכאשר השר לפיד הורה על צמצום הגרעון, נשלפו ממרתפי האוצר ומכל המגירות והכספות שלל תוכניות למקרה חירום. אף מגירה לא נשארה סגורה. שנים שהם עמלים על כל מיני תוכניות שייתנו למדינת ישראל שני דברים עיקריים – היכולת להרוויח יותר והיכולת להוציא פחות. לפיד הדליק הפתיל וסיירת האוצר נדלקה כולה.

מי שחוטף את כל המגירות הללו בראש הם אנחנו, הציבור במדינת ישראל. מי שעיין בתכנית (כ-260 עמודים), הרגיש כי המגירות הנשלפות לא חסות עלינו. בכל מגירה יש גזירה וכל גזירה-כואבת. כואבת בכיס, כואבת בנפש ופוגמת במחשבה של "יהיה טוב". את הכאב אפשר לחלק לשני חלקים – הכאב על הגזירות עצמן והמשמעויות הנגזרות מהן והכאב על הדרך. הציבור בישראל כועס קודם כל על הדרך בה הוליכו אותו שולל ורק אז כועס לגופו של עניין. זה מה שהשר לפיד כנראה לא מבין, הכעס הזה מקורו קודם כל בעלבון.

מימי קדם השתתפו שרי האוצר באותה מסכת קשקושים, שקרים ומיסוך עשן של הציבור במדינת ישראל. זה לא משנה מי עמד בראש המשרד, זה משנה מי היו קציני המטה שלו. אלה ביצעו פעם אחר פעם תרגילים שונים ומשונים של הטעייה, של הסתרה, של הבטחות שווא, כשבפועל הם חותכים בבשר החי, מטילים גזרות, תוך שהם מספרים סיפורי סבתא. לציבור הישראלי נמאס כבר ממזמן, אבל זה לא אומר שלא נמאס לו כל פעם מחדש! דווקא השר לפיד, אשר נתפש בבחירות האחרונות כאביר על הסוס הלבן, כמושיע, כגואל, זה שיוציא אותנו מאותן נורמות גועליות ופסולות של הסתרה, של הטעייה, של אחד בפה ומשהו אחר לגמרי בלב, דווקא הוא המשיך באותה המסכת הכה מכעיסה ובכך יישם את דברי קהלת: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".

אז אמנם הטריקים הם טריקים של סיירת הפקידים, אבל הציבור הישראלי לא מטומטם. אנחנו לא אוכלים את הלוקשים ולא שותים את מרק ההבטחות. תרגילי האוצר ידועים לנו כמו גם המשפטים הנבובים שמייצגים אותם. ולמען הסר ספק, נחשוף חלק מאותם תרגילים מטה:

"תרגיל ההסתרה" – תרגיל ההסתרה כשמו כן הוא – מסתיר מאיתנו מידע על הבאות. אלו גזרות שמתחבאות להן אי שם בתוך התקציב ואף אחד לא בדיוק שם לבן אליהן. זה יכול להיות משפט המרמז על משהו, או שניתן לגזור ממנו משהו, אבל כיוון שכמעט אף אחד לא קורא את הכל, הגזרה הזו נעלמת מעינינו ואנו פוגשים בה רק כאשר היא פוגעת בנו חזיתית. בתקציב הנוכחי נעשה כמובן שימוש בתרגיל זה על מנת להסתיר גזרות שונות. לדוגמא: סעיף 3-ב בעמוד 247 בתכנית הכלכלית החדשה. אומר הסעיף: "יוטל מס רכישה של 3.5% על כל מי שרוכש דירת מגורים ובעבר הייתה רשומה על שמו דירה מגורים אחרת". כלומר, כל מי שהיה פטור עד היום ממס רכישה-ישלם גם ישלם. לא רק החזק ישלם, כל מי שירצה לשדרג את דירתו ישלם. ובאיזה סעיף זה מופיע-עמוק בתכנית, אי שם מטה מטה, רחוק מעין הציבור והתקשורת. אולי איש לא ישים לב, אולי איש  לא יקרא ואם יקרא, אולי גם לא יבין. זה לא בכותרות, זה לא בחדשות, זה מוסתר. מוסתר עד שיגיע הזוג שרוצה לשדרג את דירתו ויראה שהוא צריך לשלם מס רכישה כבר מהשקל הראשון-זו פגיעה החזיתית והיא כואבת. ההסתרה שלה כואבת אף יותר.

"תרגיל העוד X זמן יהיה נפלא" – מדובר בתרגיל בו מבטיחים שאחרי השפל תבוא הגאות. בו קצה קשה בעלייה, אך אז מגיעים לגן עדן. בתרגיל הזה השתמש גם רוה"מ נתניהו. ב-2003 כשהמשיך/התחיל את התכנית הכלכלית "חומת מגן כלכלית", הובטח שהנה עוד זמן לא רב (שנה-שנתיים) יהיה פה גן עדן. ואכן, הייתה צמיחה, צומצמה האבטלה והיה ריבוי השקעות, אך בד בבד הייתה עליה חדה במדדי העוני היחסי, משאבי טבע נמכרו לידיים פרטיות והפערים החברתיים הורחבו. אותם עניים ומעמד הביניים מחכים עד היום למימוש ההבטחה. הנה בא השר לפיד וקצב להם גם הוא דד ליין - "עוד שנתיים המשק יהיה במצב נפלא". חובת ההוכחה היא על השר לפיד. העניים ומעמד הביניים שומעים את זה כבר עשור.

"תרגיל הלקחת מפה ולהוסיף לשם" – זהו אחד התרגילים הכי פסאודו-סוציאליים בספר התרגילים של האוצר. בתרגיל הזה, אומרים בעצם פקידי האוצר "אזרחים יקרים, תראו איזה יופי: ניקח כסף ממקור X כדי שאפשר יהיה לתת לכם תקצוב למטרה Y". בפועל מה שקורה, לרוב, הוא שהכסף קודם כל נלקח, מיד. כשמדובר בגבייה האוצר לא משתהה ולו לרגע. הלתת, זה כבר סיפור אחר. אחרי שלוקחים לא ממהרים לתת. מתרצים זאת במצב קשה, זה לא הזמן, יש גרעון, אין מספיק מקורות תקציביים ועוד שלל סיבות שנועדו לדבר אחד – לדחות ואף לבטל את ההטבה. לדוגמא: דו"ח טרכטנברג המהולל. דו"ח טרכטנברג, באופן באמת אכפתי וכן, הסיק שיש להעלות מיסים ולבצע מספר רפורמות על מנת לצמצם פערים חברתיים ולהוזיל את יוקר המחיה. הוא לא דיבר על מיסים לעניים ולמעמד הביניים, אלא על מיסים לעשירים ולמגזר העסקי. את ההמלצות הללו, אשר יניבו כמובן יותר הכנסות לקופת המדינה, מיהרו באוצר ליישם. מתוך 14 המלצות כאלו, 11 כבר יושמו במלואן. באחוזים זה בהחלט גבוה. לעומת זאת, בתחום יוקר המחיה, תחום בו ניתנו 36 המלצות, יושמו בדיוק 3. לא צריך להיות גאון מתמטי כדי להבין את האחוז הדל והנמוך של יישום ההמלצות. בתחום החינוך אגב, מתוך 32 המלצות, יושמו 4. האוצר והממשלה לא ממהרים להוציא כסף, אך הם בהחלט ממהרים לגבות אותו.

זהו כעסו של הציבור, זהו חרונו. לפני שהציבור כועס לגופו של עניין, הוא כועס שמוליכים אותו בכחש. הוא לא אוהב את השקרים, את הרמיות, את ההסתרה, את הניסיון לבלבל אותו, להעמיס עליו פרטים לא רלוונטיים, להבטיח לו הבטחות ואז לומר שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. זו הסיבה הראשונה במעלה לכעסו של הציבור על שר האוצר לפיד, על ראש הממשלה נתניהו ועל פקידי האוצר. הציבור לא מטומטם והציבור הוא גם ציבור משלם (ברובו). מוטב שכל הקברניטים והפקידים יגידו לציבור בדיוק על מה הוא גם משלם, לא יסתירו דבר וינהגו בשקיפות מלאה. זוהי חובתם כלפי הריבון, הרי הוא העם. 

• קודם
• הבא