רא"ל גנץ - האם אתה טיפש?
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב שישי, 12 אפריל 2013 01:58
- מחבר\ת אורי קידר
על הרבה שאלות התוהות על קנקנך אין צורך לענות. אותן תשובות לשאלות הללו ברורות כשם שברור שהשמש זורחת מן המזרח ושוקעת במערב. הן ברורות כפי שברור כי צה"ל הוא אחד הצבאות הכי המוסריים בעולם ולכן מר גנץ, אותן לא נשאל.
שלום לך רב אלוף בנימין גנץ. אתה מרשים, אתה כריזמטי, אתה לוחם דגול. שמך מתהלך לפניך או לפחות לצדך, והצל הרב הנובע הן מגודלך הפיזי והן מההיסטוריה הכה מפוארת שלך, מספיק על מנת לכסות שטח רב. שטח רב, בו יכולים למצוא להם קצת גאווה חייליך, פקודיך ועמיתיך. אכן צל גדול ומרשים.
ועדיין רא"ל גנץ, לא יכולתי, פשוט לא הייתי מסוגל שלא להפיח את השאלה באוויר. המילים הבאות לא נעתקו מפי, נהפוך הוא, הן נצמדו כשם שנצמד גור בעל חיים לאמו, כשם שחייל תחת אש נצמד למחסה וכשם שאחוות הלוחמים מדביקה אותם כה חזק האחד לשני, שכן אחרת מהי אותה אחווה. השאלה הזו היא כה הרת גורל מר גנץ. היא כה הרת גורל כיוון שאתה הוא הלוחם מספר אחת. כן, כן-אתה. אתה גם המפקד מספר אחת, אתה המספר האישי הכי לא אישי, אתה הדוגמא האישית הכי לא אישית, אתה רוח המפקד, אתה ערך הרעות וערך השוויון, אתה טוהר הנשק, אתה רוח צה"ל בהתגלמותה !
האם אתה טיפש רא"ל גנץ!? מה עוללת? מה עשית? כיצד רוח צה"ל בהתגלמותה לא מתגלמת ברגע הכי חשוב, הכי קריטי, הכי רגיש, כשהלב שבור ולא רק אלוהים שומע, אלא כולנו, כמעט כל עם ישראל עומד ומסתכל על מפקדו. הוא מסתכל על מפקדו לקראת בואו של היום הרגיש ביותר בחברה הישראלית, זה שבזכותו אנחנו כאן וזה שבגללו אנו מתייפחים, קרועים בנפשנו, זועקים בקול כה שקט, כה חרישי, אך כה זועק ומרעיד עולמות. והנה עם ישראל מסתכל, דרך זכוכית עדינה של רגשות מתפרצים ואתה מגיע, המפקד, ותוקע יתד ברזל חודרנית בכרכרה שלנו- של כולנו, גם שלך. זו אותה הכרכרה בה נמצאים אנחנו-החיים והם- המתים. זו הכרכרה של מדינת ישראל, הנוסעת ונוסעת וסוחבת איתה פצועים, נכים וחללים-המיטב של עמנו, השמנת שלא זכתה להחמיץ, העילית, טובי בנינו. הם באים בהמון צבעים, מדתות שונות, מעדות שונות וכן, רא"ל גנץ-לא כולם יהודים.
ממתי זה הפריע ?! ממתי לא שלחנו לשדה הקרב את הלא יהודים. ממתי הם לא לחמו בעוז ובגבורה, חרפו נפשם, חשקו שפתם נתנו דמם, כי בקרב הקיום שלנו תמיד היו לנו שותפים והם גם חיים, גם לוחמים וגם מתים-חללים! וזה מאוד פתטי, רא"ל גנץ, שאיני צריך להגיד לך את כל זה- אתה יודע זאת פי כמה ממני. אתה לוחם פי אלפי מונים ממני ואתה כנראה גם חכם ממני. ובכל זאת, איני יכול לעצור את מחשבותיי ולא לכתוב לך. לא לכתוב לך את שאתה יודע וגם לא להימנע מלשאול אותך האם אתה טיפש? מהם סעיפים בירוקרטים אל מול אם שכולה, אל מול דם שנשפך בצבא ההגנה לישראל. לא יקום חוק, לא יקום סעיף ולא תקום תקנה שימנעו מחייל צה"ל להסתער אל עבר האויב כאשר בליבו ובמוחו יודע הוא היטב כי זה או הוא או הם. או האויב או אנחנו-מדינת ישראל על שלל מרכיבי אוכלוסייתה. אז כשהוא מת חוק, תקנה, או נוהל יעצרו מלחלוק לו את הכבוד המגיע לו ?
והרשה לי להזכירך, רא"ל גנץ, נשכחות. איך בתחילת תפקידך שוב מעדת, שוב כמעט ונפלת, שוב הסבת כאב. לא בושה כזו, שכן אותה עת טרם התרתי חרצובות לשוני והחלטתי לנצור אותה, אך עדיין חרחר הכעס באפים רבים וריחות חוסר ההבנה חלחלו לכל חריר ונקב. בזמנו, עסקת בנוסח ה"יזכור". חשת צורך לשנות את נוסח תפילת האזכרה הצבאית מ"יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו" ל-"יזכור אלוהים את בניו ובנותיו". כאב המשפחות השכולות פרץ שמיים וניקב הרים, הכרמים לא הפיקו יין, אלא חומץ, אשר נשאר בפינו לאחר ששמענו על דבר ההחלטה. שוב בדבר מקודש נגעת. שוב, כמו בפעם זו, התנצלת. התנצלת לאחר שמשפחות שכולות רבות טענו כי הנוסח בעל הזיקה הדתית פוגע בהן, ומבזה את זכר הנופלים.
שני מקרים. שני מקרים הקשורים בשכול, אחד העורקים הכי רגישים בחברה הישראלית ובשניהם גרמת לזעזוע, לכאב, לחוסר הבנה מוחלט. היה נראה כאילו הרוח מפנה את גבה ונושבת בכיוון אחר לגמרי. בשניהם קיבלת החלטה שגויה, כושלת, דואבת. בשניהם התנצלת והחלטת לשנות נהלים, לחשב מסלול מחדש, להשיב את הרוח לזרימתה הנכונה. בשני המקרים עשית זאת לאחר הביקורות החריפות שהגיעו מכל עברי העם היושב בציון.
זהו זיכרון, מלא בעצב ויגון. זהו זיכרון, אשר מוכתם בעיפרון. בעיפרון ההחלטה, האומללה והמבזה. זו שפגעה, ביישה וגם ביזתה. זו שנלקחה ללא קמצוץ של מחשבה, תוך היצמדות לנהלים ללא טיפה של ערכים. החלטה כה פרטית, אך עם זו כה מהותית, שגרמה להתבייש, להרגיש כסנה באש, ולכן מובן כי אני שואל- רא"ל גנץ – האם אתה טיפש?
