ניצולי השואה נהפכו לאזובי הקיר
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב ראשון, 07 אפריל 2013 13:40
- מחבר\ת אורי קידר
ערב יום השואה וכה קשה לי שלא לשאול את עצמי איך אנחנו מעזים לדבר על תקומה כשכל כך הרבה ניצולים מגיעים לחרפת רעב. כשכל כך הרבה ניצולים מדשדשים בחיי הדלות והעוני. נפלו הם לריח הצחנה השורר בביתם כי איש לא בא לנקות, איש אינו משגיח, איש אינו מיטיב עמם. מי אנחנו שלא ניטיב עמם ? עץ צומח מהשורשים, שכן אחרת הוא אינו עץ אלא צמח נטוש ולו לא מים. אחרי הצחנה, העוני וחרפת הבושה, מגיעה הבדידות. הרוצח השקט אך היעיל, שלא משאיר חלק מהניצולים אפילו עם מעט טעם טוב בפה. שד רע ומר הוא. באין אדם בנמצא, תופס הוא את מקומו, מחבק ומחבק. חיבוק דב קשה לשד הבדידות. לא ניתן לדבר איתו, לא ניתן לצחוק איתו, לא ניתן לנהל איתו משא ומתן. הוא רק אוהב להזכיר לך כמה אומלל אתה. ואנחנו נמצאים שם, אבל שקופים.
איך נתנו לזה לקרות, איך נכשלנו כחברה. איך אלוהים איך. זעקותיהם מלאות חרון, עברה וזעם. הם נוקשים על הפתחים. איך כל האנשים הקדושים האלה מוצאים עצמם מתגלגלים לפתחם של מושגי הארץ, מושגי העולם הפשטני, החומרי, הגשמי, הלוא קדושים הם !!!!! קדושים אני צועק לך!
כיצד הם מוצאים עצמם עומדים אל מול פתחו של בנק לאומי ושואלים איפה הכסף? כיצד הם מחזיקים, בידם הכאובה והממוספרת, שלט מקרטון כדי לדרוש את שמגיע להם. שלט מקרטון אדוניי, לא מספיקה ידם הממוספרת, סיפורי הזוועה, התמונות, הבקע הנפשי העמוק, הדמעות אינן מספקות הוכחות, צריך לעמוד בקריטריונים.
האם זה נתפש!? כיצד התדיינו עליהם וקבעו קריטריונים לקבלת כספים. כיצד הם צריכים להתקשר בטלפון לקרן לרווחת ניצולי השואה ולשמוע שהם לא בקריטריונים. מי הם הקריטריונים, מי הם אותם אנשים שהרשו לעצמם לקבוע קריטריונים, בזמן שניצולים שנשארו בגרמניה, מדינת השמד וההרס, סמל הורע של השנים 33-45, סמל האכזרית והגועלית, עם הצחוק הגרמני המחרחר ועיני הקרח, נתנה להם יותר. כה יותר עד שישנם ניצולים שאולי חושבים בשנית מדוע הם עלו לישראל. איזו חרפה, איזו בושה, איזו כלימה, שדור המייסדים, הלוחמים הגדולים, עמוד האש של העם היהודי, צריכים לשאול את עצמם, עקב תת תנאים, מדוע באו הם לארץ הקודש, מדינת היהודים, ולא הלכו לארצות הנכר, לגויים, שם נותנים להם יותר. אבוי לנו.
ואני צועק מהכתב, מהמקלדת, כי כואב לי, כי נכשלתי, כי נכשלנו, כולנו. תרמנו, צעקנו, הבענו סולידריות ולא הצלחנו. את השמיכה הזאת לא היה צריך להפסיק לתפור לעולם. היה צריך לתת להם הכל, בלי מחסור ובלי משא ומתן. זוהי חובתה בסיסית של מדינת היהודים, שהרי אם לא אזי מהי מדינת היהודים!? מהי מדינה אשר מתיימרת לספק פתרון, מחסה ומסתור לעם היהודי כשבד בבד מייסדיה לא מוצאים מזור לכאבם ותרופה למכאובם, כי אין להם מספיק כסף לרכוש אותה !? מהי מדינת היהודים, מהי מדינת היהודים, מהי מדינת היהודים, מהי מדינת היהודים.
ובפסקה אחרונה של מאבק ביני לבין עצמי עדיין אומר אני שאין לנו ארץ אחרת ואני מניח שאת שאומר אני, אומרים גם אותם הניצולים החיים בחרפה. איני יודע במדויק מה הם היו אומרים לי על עתידה של המדינה אילו היו משוחחים איתי, אך יש לי תחושה עזה כי בכל זאת קולט אני את המסר שלהם.
לזכור ולא לשכוח-גם את הבודדים, האנשים, בני האדם ולא רק את הקולקטיב. במקביל, להמשיך ולא לנוח על אי אילו זרי דפנה שלא קיימים. את המדינה חייבים להמשיך לתקן, לשפץ, לשפר ולבנות. אין לי ספק שזו צוואתם, גם אם כרגע בראש מעיינם עומדת השאלה מה לבחור - אוכל או תרופות.
