לנער את הפנטזיה - על שלי יחימוביץ' והשמאל הישראלי
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב רביעי, 12 דצמבר 2012 09:03
- מחבר\ת הפרולטר {אסף הלחמי}
שלי יחימוביץ' והקו ההסברתי שהיא מציגה, מותקפים מזה תקופה ארוכה ובפרט על ידי השמאל הישראלי ואף הגיעו לשיא עם נטישת עמיר פרץ את מפלגת העבודה. אך, האם מתקפה זו מתבססת על מציאות של הפניית עורף לתהליך המדיני והשאיפה לשלום של מפלגת העבודה והעומדת בראשה, יחימוביץ'? או, האם מונעת על ידי אינטרסים ובפרט חששו של השמאל הישראלי מניפוץ הפנטזיה וניעור התוויות הישנות של שמאל וימין?
ובכן, על פי צבי בראל ואבי שילון (בטוריהם בעיתון הארץ 12.12.12) וגבריאל מוקד ("גם השמאלנים עיוורים", הארץ 3.12.12) אכן שלי יחימוביץ' "מבקשת לנער תוויות ישנות של ימין ושמאל" ולמעשה עמדתה "יונקת מהכרה בניצחון השמאל במישור המדיני" וכי למעשה "הוויכוח על חלוקת הארץ הוכרע" וזאת מהטעם שסקרי עומק קובעים כי "הרוב בציבור תומך בשתי מדינות". בהנחלת סדר היום החדש, "יחימוביץ' בועטת בכללי המשחק והורסת לשמאל את האשליה, שהם ורק הם רודפי שלום" וזאת משום "שאינה מכירה בקשר שבין בלוף מדיני לכלכלה נכונה". כי שלי יחימוביץ' ועם כל הביקורת הקיימת "אומרת דבר פשוט: מי שרוצה שלום, יואיל לצאת לרחובות, להפגין, לשבות, לצעוק ושיכריח את ההנהגה לעשות שלום".
כפי שכבר הוצג בעבר ליושבת ראש מפלגת העבודה, בהחלט יש "מצע מדיני" מובהק, חד וברור ... הוא פשוט אינו תואם לעמדות "השמאל הקלאסי" ובפרט אינו שמאלי מדי לטעם מצביעי חד"ש ומר"צ ומהטעם הברור - מפלגת העבודה אינה ממוקמת לצד מפלגות אלו, על הציר המדיני. ומהיותה מפלגה שואפת שלטון, מכוונת למרכז בציבוריות הישראלית. טוב יעשו ארגוני השמאל השונים - אם יבינו כי ההתקפות האישיות על יחימוביץ', רק פוגעות בגוש המרכז שמאל. בכך, הן מבריחות ממפלגת העבודה - לא את מצביעי השמאל כי אם את מצביעי המרכז והימין. ורק בזכות מצביעים אלו תוכל מפלגת העבודה לצבור מספיק מנדטים ועל מנת לאפשר לה לגבש קואליציה שלטונית חלופית לגוש הימין בראשות נתניהו.
והערה לסדר, בראיון לגאולה אבן ("המוסף", ערוץ 1), הצהיר אריה דרעי מש"ס (ציטוט מקורב): ״בנושאי חברה ודת ומדינה מזדהה מאוד עם שלי יחימוביץ׳ ...אני מציאותי וכרגע ביבי ראש ממשלה, אבל איני פוסל חלופות״. אין צורך להרחיב - ש"ס עומדת על המדף ותמורה ראויה תביא אותה להצטרף לממשלה בראשות מפלגת העבודה ובכך תטה את מאזן הגושים לטובת גוש המרכז-שמאל. הגיע הזמן שגופי השמאל השונים יבינו כי, בבחירות אלו קיימת הזדמנות שכנראה לא תחזור בעתיד - החלפת ממשלת נתניהו-ליברמן.
בנוסף לכך - הביקורת על הסכם העודפים שחתמה העבודה, מתעלמת מהסיכוי שהיא מגלמת בתוכה: שגם מר"צ וגם העבודה ישארו עם עודפים גדולים יותר ובכך ישאבו קולות מהמרכז-ימין (והרי גם לבני וגם לפיד מכוונים לשם במוצהר) וגוש השמאל-מרכז ירוויח 2 מנדטים עודפים והיכולים להטות את הכף, לזכות קואליציה בראשות מפלגת העבודה. יחימוביץ' לוקחת פה הימור מחושב והסכם העודפים של מר"צ, עם מפלגתה של לבני, משרתת את העניין בהתאם. כי מול הסיכון שיזלגו קולות שמאל למפלגות המרכז - עומד הסיכוי כאמור. יטיבו המבקרים, אם יתמכו במהלך שאולי יפיל את ממשלת הימין של נתניהו ובעוד הסכם עודפים פנים גושי לא היה מעלה או מוריד מהיבט זה.
לנוחות הגולשים, מובאים טוריהם של צבי בראל ואבי שילון.
שלי, עשי לנו פנטזיה
היא מרתיחה את הדם. פשוט בלתי נסבל שהיא אינה מוכנה לדבר על "התהליך המדיני", לגלות לנו מה היא חושבת על ההתנחלויות, או מה יהוו קווי הנסיגה שלה. שלי יחימוביץ' ממש אינה יכולה להיות ראש הממשלה, כל עוד אינה אומרת בפה מלא "קח אותי, אבו מאזן". יחימוביץ' לא יכולה לעשות לנו את זה. אם אינה מוכנה להשתתף בפנטזיה שלנו, שתלך לכל הרוחות.
כי מה בעצם רוצה ממנה השמאל-מרכז-הלא קיצוני? לא הרבה. בסך הכל להרגיש טוב עם עצמו. אמנם כרגע אין סיכוי שתהליך השלום יקום לתחייה. הרי גם חלקים גדולים בשמאל-מרכז-הלא קיצוני רוצים לחנוק את מחמוד עבאס משום שגנב לעצמו את המדינה הפלסטינית. עם החמאס מובן שאין מה לדבר, האם לא שמענו מה אמר חאלד משעל, וזה אחרי שהסכמנו לתת לו הפסקת אש? טוב לשמאל בבצה הטובענית שבה ה"אין פרטנר" הוא גם חבל ההצלה שלו ולא רק של הימין.
חמישה עשורים אנחנו משחקים במשחק וירטואלי שכלליו ידועים. על פיהם, הקבוצה השמאלית מוכרחה תמיד לדרוש נסיגה מהשטחים תוך כדי ניהול משא ומתן, ואילו הקבוצה הימנית צריכה תמיד להסכים לנסיגה על בסיס משא ומתן. המנצח הוא מי שקבוצתו הצליחה לשכנע שהוא רודף שלום יותר מיריבו. הפלסטינים, מיותר לומר, אינם שותפים במשחק. הם מזמן הבינו שזהו רק משחק ישראלי, מין התגוששות סומו בין שני בני משפחה, שבו לא חשוב מה הפלסטינים יאמרו או יעשו. הם בסך הכל דמויות קופצות במשחק מחשב. יחוללו אינתיפאדה? הקבוצה הימנית תנצח; ירצו לנהל מו"מ? הניקוד יהיה לטובת הקבוצה השמאלית; ישיגו הכרה באו"ם? נקודה לכל קבוצה; לא יעשו כלום? כל קבוצה תאחז בגרון של רעותה.
אבל היופי שבמשחק היה הפנטזיה. השמאל בעצם קיומו היה משוכנע שהוא שוחר שלום יותר מהימין, שהוא לא רק יודע איך לפתור את "הבעיה הפלסטינית" אלא גם יכול לממש את פתרונו. השמאל הזה יזם ובנה התנחלויות, הקים מחסומים, עצר פלסטינים, תמך במבצעי "עופרות יצוקות" ו"עמודי עננים" הרבה לפני שהימין חלם להשתלט על השלטון. והנה, למרות כל אלה, הוא נשאר "שמאל", צח וטהור. הוא היה יכול לעמוד בחלון הראווה הישראלי הפונה לעולם ולהשמיע את המיית היונה: "לא כל הישראלים שוחרי מלחמה".
השמאל הזה, שהיה שותף בממשלות ימין, תמיד קרץ לחבריו והסביר להם שהוא "שם" רק כדי לבלום את פראות הימין. שהוא בסך הכל גיס חמישי. שתול, שכל תפקידו למנוע אסון. זה היה משחק הוגן בשפה מוכרת של סימנים וקריצות.
פתאום באה ה"גברת" יחימוביץ', כפי שהיא מתקראת עכשיו בפי מתעביה, ובועטת בכללי המשחק. היא מנתצת את חלון הראווה, מפרקת את הבובות הנאות, מפשיטה את השחקנים המדומים מבגדיהם המהודקים בסיכות השלום והורסת להם את האשליה, שהם ורק הם רודפי שלום. יחימוביץ' מבינה היטב את הקשר שבין שלום לבין משק פורח ושכר הוגן, היא רק אינה מכירה בקשר שבין בלוף מדיני לכלכלה נכונה. היא מתקשה להבין, איך תחפושת מוצלחת בחלון ראווה יכולה להפריח את שממת החנות שמאחוריו.
השמאל נותר פעור פה. "היא בוגדת", טוענים המתוסכלים; "היא רק רוצה לגנוב קולות מן הימין, ומיד אחר כך תשוב למגרש המוכר", גורסים החולמים; "שמרי לנו על הפנטזיה", אומרים שניהם. אבל יחימוביץ' אומרת דבר פשוט בתכלית: מי שרוצה שלום, יואיל לצאת לרחובות, להפגין, לשבות, לצעוק, או לפחות יאמר לסוקרים מה הוא באמת רוצה. מי שרוצה שלום ¬ שיכריח את ההנהגה לעשות שלום. בחירות אינן הדרך. הן רק מאריכות את חיי הפנטזיה, כאילו קיים שמאל טוב וימין רע. מעכשיו, יש רק קבוצה אחת המחפשת קפטן.
שביל הזהב של יחימוביץ'
לפני כשנה וחצי, במהלך מחאת קיץ 2011, העניקה שלי יחימוביץ' ראיון למוסף "הארץ". הראיון עורר הדים רבים. מוזר, כי מבחינה מדינית לא היו בו גדולות ונצורות ביחס למנהיג מהשמאל. היא אמרה לגידי וייץ שהיא בעד חלוקת הארץ, כולל פשרה בירושלים, נגד זכות השיבה ובעד השארת גושי ההתנחלויות. עם זאת הזכירה שההתנחלויות החלו בימי מפלגת העבודה, הוסיפה שאי אפשר להכחיש את חשיבות חברון למורשת הלאומית, והסבירה שהשיח המדיני מציע גוונים רבים יותר מאשר שחור ולבן, מדכאים ומדוכאים.
מדוע אפוא מתעצמת ההתנפלות בקרב המצביעים המסורתיים של השמאל על עמדתה המדינית בקמפיין הנוכחי? הסיבה כנראה היא שהתרגלנו לצפות שהפוליטיקאים ידברו בסיסמאות מתריסות. עמדה מורכבת יותר נתפשת כעמימות מדינית. אך אין מדובר בהתחמקות מהשדה המדיני, אלא בחתירה לפוליטיקה רעננה. יחימוביץ' מבקשת לנער תוויות ישנות של שמאל וימין ואינה מוכנה לקבל כאקסיומה את החיבור האוטומטי בין שנאת בנימין נתניהו והאשמת המתנחלים לבין צידוד בחלוקת הארץ.
למעשה, עמדת יחימוביץ' יונקת מהכרה בניצחון של דרך השמאל במישור המדיני. הוויכוח על חלוקת הארץ הוכרע עם נאום בר אילן של נתניהו. מאביגדור ליברמן ועד עמרם מצנע ברור לכל, שלטווח הארוך על ישראל להיפרד מהפלסטינים. השאלה היא איך, מתי ומי יבצע זאת טוב יותר. אך דווקא על השאלות האלה איש מהמועמדים אינו נדרש לתשובה.
לנוכח ההתפתחויות ביחס לחלוקת הארץ, מי שמבקש לנופף ביתר עוצמה בדגל המדיני דורש בעצם להתמקד במובן מאליו. זאת ועוד, בכך הוא מסייע להחמצת הסיכוי לשלום. ידוע שכדי להשיג הסדר אי אפשר לבטל שום מרכיב בסכסוך. לא את הרשות הפלסטינית, וודאי שלא את המתנחלים. הדרך להסכם גם אינה עוברת בהצגת השלום כמתכון בלעדי לגאולה מדינית וכלכלית.
אדרבה, ברור שבשנים הראשונות לפחות לאחר הנסיגה יהיה על ישראל להשקיע בתקציב הביטחון אפילו יותר. השלום עם הרשות לא יעלים את החמאס, את החיזבאללה או את איראן. גם תהליך הפינוי ושיקום המתנחלים יהיה כרוך בהשקעה כלכלית עצומה בטווח הקצר. לכן נכון עשתה יחימוביץ' כשהציגה תוכנית שאינה מגובה רק בהבטחה שהיציאה מהשטחים תפתור את כל תחלואי המשק.
יחימוביץ' אינה צריכה לנופף בדגל המדיני גם כי אין בכך טעם אלקטורלי. אין טעם בהתהדרות בנוסחה, יש טעם במימושה. יחימוביץ' לא תוכל להגשים את שאיפתה - בבחירות הקרובות או הבאות - אם בכל מחדל תאשים את ישראל. אין זה מקרה, שהרוב בציבור תומך בשתי מדינות, ובמקביל מצביע לימין. המחאה הוכיחה כי יש כמיהה לקו חדש, לתובנות מקוריות. במסגרת זו כדאי להשאיר את החלוקות המסורתיות - שמאלנים וימנים, דתיים וחילונים וכיוצא בכך - לפוליטיקה הישנה.
מבחינת מפלגת העבודה, השינוי מחייב פנייה לקהלים שהתנכרו לשמאל, ובהם הדתיים. היהדות איננה ימין או שמאל. אין סיבה שיחימוביץ' לא תנסה לחדש את הברית ההיסטורית המקורית בין מפא"י לדתיים.
האירוניה היא, שככל שיותר פוליטיקאים מתבצרים כיום במרכז, דווקא העבודה מסתמנת כמרכז אותנטי, זה שאריסטו, והרמב"ם בעקבותיו, דיברו עליו. כלומר, לא שאיפה למכנה הרחב והנמוך שאפשר לסכמו בדגל או בסיסמה, אלא פנייה לשביל הזהב, מינון הגיוני בין חזון לאפשרות לממשו.
