משל העקרב והצפרדע

על שפת נחל עמד עקרב שרצה לעבור לגדה האחרת.

הוא פנה לצפרדע הראשונה שפגש ואמר לה: "צפרדע יקרה, אני לא יודע לשחות. האם תסכימי לשאת אותי על גבך ולעזור לי לחצות את הנחל??"

"השתגעת?!" קראה הצפרדע, "אם אשא אותך על גבי, אתה תעקוץ אותי, ואני אמות!"

"אל תהיי טפשה!" השיב לה העקרב, "מה פתאום שאעקוץ אותך? הרי אם אעשה זאת, את תטבעי וגם אני אמות."

השתכנעה הצפרדע, העלתה על גבה את העקרב והחלה לחצות את הנחל.

פתאום ממש באמצע הדרך, הרגישה הצפרדע צריבה חדה וכואבת של עקיצה בגבה, וכעבור רגע שיתק הרעל את כל גופה.

"טפש!" היא צעקה, "למה עקצת אותי?! עכשיו שנינו נמות!!"

"אני יודע," השיב לה העקרב בעצב, "אני באמת מצטער, אבל כזה אני: עקרב שעוקץ. זה הטבע שלי, ואני לא יכול

להיות מישהו אחר."

וכשסיים את דבריו, טבעו שניהם במי הנחל הבוציים.

צר לי. שוב ושוב אנחנו חווים את העקיצה, והפעם מוקדם מתמיד. הבעיה היא שהצפרדע הזאת היא הפעם לא רק ראש הרשימה. הפעם היא כולנו, אנחנו נושאים את כל הנבחרים על גבינו, רוצים בכל מאודנו להעבירם אל הגדה השניה והם מטביעים אותנו.

• קודם
• הבא