המבחן של המדינה

במשך השנים עקבתי מקרוב מאוד אחר מערכות הבחירות לכנסת במסגרת עיסוקי העיתונאי. לא תמיד חשתי שהציבור חש שהוא שותף להכרעות גורליות. היו בחירות שהבוחרים פנו לקלפיות מתוך חרדת קודש גדולה והיו בחירות שהעלו שיממון בקרבם.

הבחירות של שנות ה- 90 הצטיירו כבחירות מכוננות ומעצבות חברה. הבחירה בין יצחק רבין ליצחק שמיר לא התמקדה בשני אישים בעלי השקפות עולם שונות אלא על דמותה של החברה הישראלית. שמיר הציע להקפיא את המציאות. רבין ייחל למהפכה והצליח לסחוף אחריו את רוב הבוחרים.

ב- 1996 עלה בנימין נתניהו לשלטון ועצר את התנופה האדירה שחולל רבין.

מאז לא אירע הרבה. ראש ממשלה אחר ראש ממשלה פעלו כדי להקפיא את הזמן מתוך הנחה שגויה שכל יום שעובר בלי כלום מיטיב עם החברה הישראלית. הדמוקרטיה שילמה את המחיר. באין חזון ושינוי הבוחרים התמעטו ושיעור המצביעים ירד ל60%. השיעור הנמוך ביותר שנרשם מאז קום המדינה.

השנה אנו עדים למהפך בקרב הבוחרים ונדמה שאין אדם שרוצה להישאר בבית ביום הבחירות. קיימת תחושה בקרב הישראלים שממשלה אחר ממשלה פעלו נגד הרצון הכללי של הציבור. הקריאה לחברה טובה יותר ומוסרית יותר ושוויונית יותר וסולידרית יותר ושוחרת שלום יותר וצודקת יותר – לא נפלה על אוזניים קשובות.  

זו הסיבה שבחירות 2013 הן לא בחירות "פוליטיות" בלבד אלא נושאות עמן בשורה של תיקון עולם ומדינה.  ארבע שנים של קואליציה ימנית-דתית-חרדית-לאומנית גבו את המחיר הנורא ועיוותו את דמותה האידיאליסטית של ישראל. מעולם לא התאספה תחת קורת גג אחת חבורה כה קיצונית וכה מסוכנת כמו זו שהתכנסה תחת שרביטו של בנימין נתניהו.

כפי שאמרתי, כתבתי על בחירות ואף פרסמתי ספרים על ההשלכות שלהן. אך, אני מודה, מעולם לא ניצבה ישראל בפני צומת כה גורלי. האם להידרדר למדינה סגורה-מסוגרת, עוינת לעצמה ולסביבתה, או לעורר מחדש תקוות של מדינה על פי חזונו של הרצל: פתוחה, ליברלית, בעלת ערכים אוניברסליים וחיה בשלום עם עצמה ועם שכנותיה.

זהו המבחן שעומד לפנינו בבחירות הקרובות. רק  כדי להשתתף במאבק הפוליטי-ערכי הזה נטשתי את חיי הקודמים ונכנסתי לשדה הפוליטי. המעבר לא היה קל והזמן שחלף לא הקל עמו. בשנים האלה עברה מפלגת העבודה משברים קשים שאיימו להחריבה. היא איבדה את זהותה, מהלה עצמה עם כוחות חשוכים ועמדה בפני כליה אידיאולוגית ופוליטית.

ואז אירע לה נס שאפשר לכנותו "תחיית המתים". חלפו שנתיים מאז הפילוג והמפלגה חידשה את עצמה ומצטיירת כמי שערוכה ליטול על עצמה את ניהול המדינה. המאבק בין המועמדים לתפקיד יושב ראש המפלגה התנהל ברוח טובה ואף חברית. בחירתה של שלי יחימוביץ' הלמה ככפפה ליד את הרצון הכללי לתיקון עוולות ועיוותים פנימיים שסיכנו את שלמותה של החברה.

עתה אנו ניצבים בפני המבחן הגדול ביותר של העבודה מאז בחירות 1992, שבהן ניצח יצחק רבין. האווירה במפלגה השתנתה ללא הכר. איני זוכר נהירה כה גדולה של צעירים שנושאים עימם בשורה של חידוש ורעננות. אני נזכר, בעצב מה, ביום שבו הציגה המפלגה את מועמדיה החדשים לקראת בחירות 2009. היינו כה מעטים עד שלא התקשינו להצטופף על במה קטנה אחת בעת שהוצגנו בפני עיתונאים.

קשה להאמין שאותה מפלגה תצליח, כעבור ארבע שנים, למשוך אליה מועמדים כה רבים לכנסת. איני זוכר מתי הכלה הזאת הרגישה כה מחוזרת. חשוב שכולם יידעו שאתגרים שעומדים בפתח מחייבים את כולנו "להוציא את הנשמה" כדי לשכנע את ציבור הבוחרים בצדקת הדרך של המפלגה.    

            אלה בחירות על דמותה ונשמתה של החברה הישראלית. לא פחות ולא יותר. אחרי שנתניהו חילל את מורשתו של מנחם והתמזג עם הלאומן  אביגדור ליברמן, עלינו להציג בפני הציבור את האתגר של ישראל אחרת, אותה ישראל כפי שהמייסדים חלמו עליה.

• קודם
• הבא