הרצל והפרדת דת ומדינה
Thank you for rating this article.בשנת 1896 פורסם בווינה ספרון דק שחולל מפנה בתולדות העם היהודי: "מדינת היהודים – ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים". מחבר הספר, תאודור הרצל, היה רחוק מאד מעולמה של הדת. למרות זאת הוא הועיד לרבני הקהילות היהודיות תפקיד מרכזי במימוש חזונו: "הרבנים יהיו הראשונים שיבינו אותנו, הראשונים שיגלו התלהבות לענייננו ומעל הבימה ילהיבו את האחרים. אין צורך לכנס לשם כך אסיפות מיוחדות, שכן הם ישבצו זאת בעבודת-הקודש.. ישראל יתפלל בעדנו, ובעד עצמו".
יחד עם זאת, באותה הנשימה הבהיר הרצל גם את דעתו על מעורבותם של הרבנים והממסדים הדתיים בניהול החיים במדינה העתידית. דווקא בשל כוח ההשפעה שייחס להם שלב הרצל בחיבורו אמירות נחרצות נגד מעורבותם של אנשי הדת בענייני המדינה. את כוהני הדת, כך קבע, יש להותיר בבתי הכנסת, כשם שאת צבא הקבע יש להחזיק במחנות צבאיים. "הצבא והכהונה יכובדו מאוד", כתב בספרו, "אבל אל להם להתערב בענייני המדינה".
מאה ושש עשרה שנים חלפו ממועד פרסום "מדינת היהודים". חלקים רבים בחזונו של הרצל הפכו למציאות; אחרים נותרו בין דפי הספר. אחד החשובים שבהם נוגע ליחסי הדת והשלטון. במדינת היהודים האמיתית הממסד הרבני נטוע היטב במוסדות השלטון; נהנה מסמכויותיו ומתקציביו וכופה את שרותיו בכוח החוק. באופן התואם את נבואתו של הרצל, עוצמה זו ניצבת ביחס הפוך לחלוטין ליכולתו לעורר השראה ולהקרין מנהיגות. ישראלים רבים חשים ניכור ומיאוס כלפי הממסדים הדתיים ותחושה זו הולכת ומתגברת עם חלוף השנים. די להפנות מבט אל ברומטר השחיתות המתפרסם מדי שנה, והמראה כיצד ישראל מובילה פעם אחר פעם ברמת השחיתות שמייחס הציבור לממסדים הדתיים הפועלים במדינה.
לשיטתו של הרצל, תפקידן החיובי של הקהילות הדתיות יושג דווקא באמצעות הפרדתם של הממסדים הדתיים מהשלטון וביסוסם של חיי הדת על התארגנות עצמית והתנדבותית. מהלך מסוג זה יבטיח את מקומה הטבעי והחיובי של המסורת הדתית אך גם יגן על הריבונות היהודית מפני סכנות התיאוקרטיה והקיצוניות הדתית. בניגוד למקובל לחשוב, רוב הציבור הישראלי מוכן לאמץ את חזונו של הרצל, ואינו פוחד מן הרעיון של הפרדת הממסד הדתי מן המדינה. השנתון הסטטיסטי שפורסם בראשית השנה מלמד כי שישים אחוזים מהישראלים תומכים בהפרדת הדת והמדינה ושני שלישים מן היהודים בישראל תומכים בסיום המונופול של הרבנות בתחום הנישואין והגיור. נתונים אלו זוכים לגיבוי מסקרים ומחקרים נוספים כדוגמת דו"ח גוטמן בעניין הזהות היהודית בישראל שפורסם רק לפני שלושה חודשים.
במציאות הפוליטית הישראלית חזונו של הרצל עדין רחוק ממימוש פוליטי, אולם זרעיו נטמנים בקרב קהלים הולכים וגדלים לרבות בחוגי הציונות הדתית. תנועת נאמני תורה ועבודה פרסמה לאחרונה נייר עבודה מפורט בעניין זה וקולם של אישי ציבור דתיים התומכים בארגון מחודש של יחסי הדת והמדינה בישראל הולך וגובר. קולות אלה מצטרפים אל מחנה ישראלי גדול ומגוון המבין כי ניתוק מוסדות הדת מהשלטון הוא תנאי חשוב להמשך הצלחתו של המפעל הציוני ולשגשוגה של החברה הישראלית. למרות המהמורות הרבות, תהליך זה ייתן לבסוף את אותותיו גם במערכת הפוליטית הישראלית ובאופן משמעותי. בדומה לרעיונות אחרים שהפכו תוך עשור אחד או שנים משוליים לקונצנזוס, כך גם עתיד רעיון ההפרדה של הממסדים הדתיים מן השלטון להיות נחלתן של רוב המפלגות השותפות לרעיון הציוני והדמוקרטי. הדרך אכן עוד רבה, אולם אם יש שיעור חשוב אחד שלמד אותנו אבי הציונות הוא שבמקום בו צורך אמיתי פוגש את הרצון והמחויבות של הרוב – אפילו אגדה יכולה להפוך למציאות.
