מדוע לא אהיה ח"כ

קשה להיפרד מרצון ממטרה שהצבת לעצמך במשך שנים, ובמקרה שלי: להיות חבר כנסת. לידידי, המאוכזבים מהחלטתי שלא להתמודד ברשימת העבודה לכנסת הבאה, להלן, בקצרה כמה מהסיבות שהביאוני להחלטה.

א. שלי יחימוביץ' ושינוי השיטה: יחימוביץ' אשה מדהימה, אנו מכירים כ-30 שנה, ומהרגע הראשון תמכתי בה והאמנתי בדרכה החברתית-הכלכלית, שהיא גם דרכי. המעבר שלה מהתקשורת לפוליטיקה היה משב רוח מרענן ומפתיע. החלטתה להתמודד על ראשות העבודה והצלחתה המרשימה בישרו על השינוי הצפוי במעמד המפלגה, ששכבה גוססת ומדממת לאחר עריקת אהוד ברק. שלי הגיעה, נטלה את המושכות, ובתוך זמן קצר חוללה מהפך אדיר במעמד הציבורי של מפלגת העבודה והפכה אותה לאבן שואבת מנדטים בסקרים.

הרפורמות שלה, שמטרתן היתה חיובית, שינו דרמטית את מבנה רשימת העבודה לכנסת ופגעו קשה, בין היתר, בזכות הייצוג הפרלמנטרית של אזורי הפריפריה, הנגב והגליל.

אם בעבר היה מועמד יכול לקוות לזכות למקום בעשירייה השלישית, המובטח לדרום ולנגב, במבנה החדש שנוצר, די בכך שלעשירייה הראשונה ברשימה הארצית ייבחר מועמד מוכר (למשל, עמיר פרץ), שבמקרה מתגורר באזור הענקי שבין אשדוד לאילת ¬ אך אינו מתיימר לייצג את תושבי האזור ¬ כדי למחוק את המקום ה 28 ברשימה; מקום שהיה אמור לשמש אבטחת ייצוג לדרום ולנגב. לתל אביב, חיפה וירושלים ואפילו למחוזות דן, השרון והמרכז אין זה נורא, בוודאי ייבחרו די חברי כנסת הגרים באזורים אלה. אבל איך ישפיע השינוי על אזורי הדרום והנגב? הוא משאיר אותם (כרגיל) בלא כתובת פרלמנטרית, החשובה כל כך לפתרון בעיות קיומיות באזוריהם.

ב. מלחמת הכוכבים: כלהקת זבובים המתנחלת על פרוסת לחם וריבה, כך עדת הסלבריטאים מהתקשורת ומהמחאה התנחלו בפתח דלת יו"ר המפלגה, מסוחררים מתוצאות הסקרים, רבים על מקומם בתור ל"פוטו אופ" עם שלי, וחולמים על ג'וב נוח לארבע השנים הבאות. כה רבה היתה המהומה, עד ששלי התנערה והבינה (קצת באיחור) את גודל הנזק שתופעה זו גורמת לתשתית האמיתית של המפלגה; לא התשתית שבאה והולכת, אלא זו שלאורך שנים נאמנה לדרכה האמיתית, ההיסטורית, של מפלגת העבודה.

ג. כסף: זהו הנושא שמטבע הדברים מדברים עליו הכי פחות. על פי ניתוח מלומד שנערך בעיתון "הארץ", מועמד בפריימריס של העבודה נדרש להוציא כ-93 אלף שקלים לפחות כדי לנהל קמפיין סביר על מקום ריאלי ברשימה הארצית ("משלמים מחיר פוליטי" מאת חיים לוינסון, 19.10). מאין יביא אדם מן היישוב סכום גדול כזה? יש שבחירוק שיניים שוברים תוכניות חיסכון של המשפחה, אחרים נוטלים הלוואה בבנק ומשעבדים לשם כך את רכושם, ויש הפונים לקבל תרומות.

גם כאן יש שתי דרכים, האחת, שיטת שלי: לפנות לציבור הרחב לקבלת מספר רב של תרומות קטנות. זה נשמע טוב, אך כדי להצליח לגייס סכום כסף כה גדול אתה צריך להיות שלי, ודרוש לכך הרבה זמן. הדרך השנייה, הבעייתית, היא לפנות לבעלי ממון ולבקש מהם כסף מכיסם הפרטי. כאן המועמד נתקל בדילמה קשה. השאלה הנשאלת איננה אם למכור את עצמך לאינטרסים של התורם הנדיב, אלא באיזה מחיר למכור את עצמך, ואיפה הגבול. לאדם כמוני, בתפקיד ציבורי רגיש שיש לו השפעה רבה על עסקים כלכליים ¬ מקטנים עד לענקים ¬ זהו מסע ייסורים והשפלה. לפני כל טלפון ולפני כל פגישה אתה שואל את עצמך מה תהיה התשובה; האם חמה ואוהדת, או מתחמקת ומעליבה. מיעוט העשירים שפניתי אליהם הגיבו בדרך הראשונה, רובם המכריע הגיבו בדרך השנייה. זאת המציאות שעמה נאלצתי להתמודד.

ד. פוליטיקה: זהו הסם המניע את כולנו; החיידק הפוליטי, הרצון להיות מעורב, להשפיע, להשיג מטרות באמצעות מעורבות פוליטית. עד כאן ההגדרות החיוביות של הפוליטיקה; אם כך, למה יצא לה שם אחר? מדוע אריק איינשטיין שר באחד משיריו "פוליטיקה, את זונה לא קטנה"? משום שזאת התדמית שיצרו לפוליטיקה אנשים שפיהם ולבם אינם שווים. אינני תמים, ולא נכנסתי לחיים הפוליטיים לפני שנה או שנתיים. אני מכיר היטב את המשחק המכוער של להגיד דבר אחד ולהתכוון לדבר אחר, חוויתי זאת על בשרי לא פעם ולא פעמיים. הפעם משום מה חשבתי שזה יהיה אחרת. טעיתי.

קשה לכתוב את הדברים. מה עוד, שעלי לחשוב על כל מלה ולסנן אמירות קשות מדי. מבחינתי, אינני פורש ואינני נוטש - לא את שלי ולא את מפלגת העבודה. וזה לא סוף העולם, הכנסת תסתדר היטב גם בלעדי.

הכותב הוא יו"ר ההסתדרות החדשה במרחב הנגב

----------------------------------------------------------------

הטור המקורי והמלא, פורסם באתר הארץ.

• קודם
• הבא