להחליף את הדיסקט

נחמיה שטרסלר מניח ("ליל כל הקדושים של יחימוביץ'", "הארץ", 30.10), שקיימות שתי תפישות עולם כלכליות בלבד: מרקסיזם או תמיכה בשוק חופשי. אלא שהמציאות מורכבת יותר. שלי יחימוביץ' תומכת בעקביות במדיניות סוציאל-דמוקרטית, שבה יש מקום לתחרות, אך הממשלה מעורבת בכלכלה כדי להבטיח רווחה כלכלית.

בעשור האחרון הכלכלה הישראלית סובלת ממדיניות ניאו-ליברלית קיצונית שהוביל בנימין נתניהו. המסים העקיפים הפוגעים יותר באוכלוסיות החלשות (כגון המע"מ) הועלו, בעוד המסים הישירים הפרוגרסיביים הוקטנו. כך שכיום משקל המסים העקיפים גדול מזה של המסים הישירים, וכל זאת בניגוד למקובל במדינות ה-OECD. בסך הכל ניתנו לחברות ולבעלי הכנסות גבוהות הנחות במס בשווי של כ-32 מיליארד שקל. כתוצאה, חל גידול בפערים החברתיים וישראל נהפכה לאחת המדינות בעלות האי-שוויון הגדול ביותר במערב. 20% ממשקי הבית חיים כיום מתחת לקו העוני (כמעט פי 2 מהממוצע ב-OECD); על הנתונים האלה אין מחלוקת. ברור שהצמיחה הכלכלית של השנים האחרונות לא התחלקה באופן הוגן בכלל האוכלוסייה - עיוות שיש לתקנו.

מה שיחימוביץ' דורשת הוא להחליף את הדיסקט של המדיניות החברתית-הכלכלית, תוך כדי קביעת יעדים ומעורבות של הממשלה בתחומים שהסתלקה מהם, כולל צמצום פערים ומעורבות אקטיבית בשוק העבודה והדיור. על פי התפישה הניאו-ליברלית, את כל התחומים הללו צריכים להסדיר כוחות השוק בלבד. יחימוביץ', בדרכה החדשה, שמה לה למטרה למצוא את האיזון הנכון בין הוצאות המדינה להכנסותיה, כך שהשחיקה המתמדת בהוצאה לחינוך, בריאות ודיור תבוא על תיקונה.

לא מדובר על הגדלת המגזר הציבורי בצורה בלתי אחראית, אלא על חלוקה מחדש של המשאבים בצורה מאוזנת. לדוגמה, על חוק עידוד השקעות הון יש לשמור, אך צריך לעדכנו. עד כה, בתוקף חוק עידוד השקעות הון, קונצרנים גדולים קיבלו מענקים מפליגים (ובהמשך נמנעו ממשיכת דיווידנדים כדי לא לשלם מסים על רווחים). היה עדיף לפזר את המענקים בקרב עסקים קטנים ועצמאיים, במקום לרכזם בידיים מעטות. קשה לומר שמדובר כאן על תפישה מרקסיסטית; מדובר פה בצורך להגן על הכלכלה ועל האזרח.

מדיניות סוציאל-דמוקרטית המקדמת גם צמיחה וגם רווחה אינה חזון אוטופי. מרבית המדינות המפותחות מקדמות מדיניות כזאת לאורך שנים. מדינות סקנדינוויה, הנהנות מאיכות חיים גבוהה ואי-שוויון נמוך, מעודדות כלכלה תחרותית עם מעורבות ממשלתית, והמיסוי הגבוה מבטיח שירותים ממשלתיים מצוינים לכל. הממשלה שם אינה נתפשת כאויב, כפי ששטרסלר רואה אותה, אלא כרשת הביטחון של האזרחים, המעניקה לכולם הזדמנות אמיתית להצליח.

אין מחלוקת על כך, שהגידול בפערים ובמספר העובדים העניים בישראל נובע, בין היתר, משחיקת העבודה המאורגנת וההסכמים הקיבוציים, המהווים עוגן לביטחון סוציאלי של השכירים במשק. אולם בעוד מאות אלפי עובדי קבלן אינם זוכים לזכויות בסיסיות ומעמדם של העובדים הולך ונשחק, שטרסלר מעדיף להתמקד בעובדי חברת החשמל. הפגיעה בעקרון ההסכם הקיבוצי במקום עבודה מאורגן מסכנת את מערכת יחסי העבודה החשובה כל כך כעת. בעוד יש מקום להתייעלות, בשיתוף העובדים, הפרטה היא לא הפתרון לכל הבעיות ולעתים קרובות מדי תוצאותיה הן העברת מונופולים לידי בעלי הון, שהאינטרס היחיד שלהם הוא מיקסום רווחים.

גם כלכלנים מסכימים, שבחלק מהמקרים מונופולים ממשלתיים נחוצים; למשל, כאשר יש יתרון לגודל, או כאשר התחרות עלולה לסכן אינטרסים לאומיים, כגון אספקת חשמל לתושבים (ששובשה כמה שנים לאחר הפרטת חברות החשמל בקליפורניה). למדינה גם זכות להגן על ענפי משק חיוניים מפני תחרות בינלאומית. אפילו ארצות הברית הקפיטליסטית התערבה בתעשיית הרכב שהתייעלה, ויצרה כרבע מיליון מקומות עבודה על ידי מדיניות שבאה לתמוך בתעשייה המקומית ולהגן עליה.

כשם שהפתרון לאתגרים החברתיים-הכלכליים של המדינה איננו מרקסיסטי, הוא גם אינו יכול להמשיך את הקו הניאו-ליברלי הקיצוני של העשור האחרון. מה שדרוש הוא ממשלה אחראית, שתוביל מדיניות סוציאל-דמוקרטית, תשמור על תחרות ובמקביל תחזיר את ניהול הכלכלה למקבלי החלטות, ולא תשאיר אותה לחסדי השוק.

---------------------------------------------------------------------------

טור הדעה, התפרסם במקור באתר עיתון הארץ.

• קודם
• הבא