דרישה להתנצלות מתנועת אם תרצו

לכבוד

יו"ר "אם תרצו"

מר רונן שובל,

הנדון: דרישת התנצלות בעקבות מאמרו של ארז תדמור "עניין של סאדיזם"

בתאריך 3.10.2012, בעיתון מעריב פורסם המאמר "עניין של סאדיזם" שנכתב ע"י מר ארז תדמור, דובר "אם תרצו".

במאמר זה הושווה סאדו מאזוכיזם )להלן: " - BDSM "( שהינה נטיה מינית לגיטימית לסטייה מינית.

להלן ההתבטאות הרלוונטית:

"אשדות צודק. סאדיזם, כמו שטען השיר הוא באמת עניין של תנופה.

מה שהתחיל בהרגשת מוסריות חמימה שהתבטאה בהטפות מוסר הפך בהדרגה לתחושת עונג סאדו-מאזוכיסטית [...] כבר כמה עשורים שישראל עוברת תהליך מקצין של שחיטת כל הפרות הקדושות באורגיה חולנית של ריקודי מה יפית בפני הפריצים הסוטים של הפוליטיקלי קורקט האירופי." (ההדגשות אינן במקור).

מדבריו של מר תדמור משתמע כי נטייה BDSM'ית מהווה סיבה לדה-לגיטמציה לדעותם של האנשים המוזכרים במאמר ולדומיהם.

ההקבלה בין דעות שמאליות (קיצוניות או לא, לשיטתכם. אין זה משנה). לבין BDSM משומשת כאמצעי רטורי בכדי להביא את הקוראים למסקנה שדעות מסוג מסויים אינן לגיטימיות והן בגדר סטייה בדיוק כמו ש-BDSM היא נטיה מינית "הסוטה מן הנורמה" ולכן אינה לגיטימית. טענה זו פסולה מיסודה ופוגעת בציבור שלם בישראל שבו אתם עולבים כלאחר יד ואולי אפילו מבלי משים.

חמור מכך, אני סמוך ובטוח שלא הייתם מעיזים לנהוג באותו חוסר תקינות פוליטית כלפי קהילת הלהטב"קים בישראל מאחר שאתם יודעים שעקב כך יגרם לכם נזק ציבורי ותדמיתי רב.

אי לכך, אני דורש התנצלות פומבית של "אם תרצו" בכלל ושל מר ארז תדמור בפרט בפני קהילת ה-BDSM בישראל בדף הפייסבוק שלכם, בחשבון הטוויטר שלכם, בעיתון לבחירתכם ובאתר הכלוב.

בנוסף אני דורש ש"אם תרצו" ימנעו מהתבטאויות דומות בעתיד.

בברכה,

 עומר כץ

העתקים:

הגב' אורית טייכר, אחראית תקשורת

עניין של סאדיזם

זהר אשדות השיק אלבום חדש, ובשיר "עניין של הרגל" הוא מאשים כי חיילי צה"ל הם סאדיסטים שהורגים פלסטינים חפים מפשע: "ללמוד אכזריות של עניין של תנופה, זה מתחיל בקטן ואחר כך זה בא... מדי ב' ושפשפת, תשישות ושגרה, מטמטום עד הרוע הדרך קצרה", מטיף אשדות שמצייר את חיילי צה"ל כמי שעבורם הפלסטינים "הם לא איש, לא אישה, הם רק חפץ רק צל; ללמוד להרוג זה עניין של הרגל".

נזכרתי בשירו המגוחך של אשדות שעה שצפיתי בערוץ 2 בצילומי ניסיון הלינץ' במחסום שועפת הסמוך לגבעה הצרפתית. באירוע, שלא ניתן לתארו אלא כחרפה, יידו עשרות מחבלים פלסטינים בקבוקי תבערה לעבר עמדה ממוגנת ובה לוחם מג"ב משותק מאימת מערכת המשפט וארגוני השמאל הקיצוני.

בעמדות סמוכות שהו לוחמים נוספים, גם הם מסורסים ומשותקים, אינם משיבים אש ומפקירים את חיי חברם שבדרך נס נפגע רק באורח קל משאיפת עשן. ב"אולפן שישי" אמר רוני דניאל בזעם שהלוחמים לא ירו לעבר המחבלים משום שאלו ההוראות ושאירועים דומים התרחשו מספר פעמים לאחרונה.

הייתי יכול להקדיש את המאמר להצגת העובדות על מוסריותם של חיילי צה"ל, אלא שבמקרה של אשדות ודומיו אין כל טעם בעובדות. אשדות לא יחדל להציג את חיילי צה"ל כרוצחים גם אם יראה אותם בוערים חיים לנוכח המון ערבי צוהל. הוא לא יחדל מלראות בפלסטינים קורבנות זכים וטהורים גם אם יצביעו לחמאס, יפוצצו מאות אוטובוסים וישגרו אלפי טילים לעבר גני ילדים. אופס, כל זה כבר קרה.

עונג סאדו-מזוכיסטי

אשדות ודומיו לא יחדלו להסית משום שכשמו של השיר מדובר בעניין של הרגל, או ליתר דיוק עניין של התמכרות. אשדות, כמו לא מעט גיבורי תרבות חולניים במחוזותינו, התמכר להתנשאות ולשכנוע העצמי לפיו הוא וחבריו הם המוסריים שבינינו, בעוד כולנו מפלצות אדם שמאבדות צלם אנוש. כך מרשה אשדות לעצמו להטיף אנושיות מהי: "להיות בן אדם זה עניין של תנופה, זה נובט כמו עובר ואחר כך זה בא".

אשדות צודק. סאדיזם, כמו שטוען השיר, הוא באמת עניין של תנופה. מה שהתחיל בהרגשת מוסריות חמימה שהתבטאה בהטפות מוסר הפך בהדרגה לתחושת עונג סאדו-מזוכיסטית שאשדות וחבריו מפיקים מהתעללות בחיילי צה"ל ובחברה הישראלית.

כבר כמה עשורים שישראל עוברת תהליך מקצין של שחיטת כל הפרות הקדושות באורגיה חולנית של ריקודי מה יפית בפני הפריצים הסוטים של הפוליטיקלי קורקט האירופי. מדן בן אמוץ וחנוך לוין, דרך אסי דיין ויהושע הסובל, עד דודו טופז ואביב גפן, את עיקר פרסומם רושמים גיבורי התרבות

בישראל מביזוי סמלים. יעדם הוא אחד: יצירת ישראלי חדש המרגיש ניכור ליהדות, לציונות ולסמלי הלאום.

שר החינוך לשעבר יוסי שריד הסביר את מניעיהם: "איש מתוכנו איננו משה, ולאיש אין מספיק כוח ותוקף לשבור את הסמלים. בכוחנו הדל נשתדל, לפחות, לשחוק אותם, לעמעם אותם, כדי שאי אפשר יהיה ללכת לאורם המתעתע אל התהום". כל זאת אמר שריד בשם ההומניזם והוסיף: "כאשר כל סמרטוט-מתנפנף ברוח נהפך לדגל - מוכרחים לשחוק ולעמעם את הסמלים. כאשר כל שיר של נעמי שמר נהפך להמנון, מוטב, ליתר ביטחון, להוריד את הסמלים לשפל המדרגה".

יוסי שריד, יזהר אשדות ואנשים מסוגו של יגאל תומרקין, שהציג פסל של חזיר מניח תפילין, אינם אנשי רוח מוסריים כי אם אנשים שסובלים ומתאפיינים בסאדיזם מהסוג המכוער ביותר: סאדיזם סמולני העוטה על עצמו מסכה של הומניזם. אשדות צודק לחלוטין, "מטמטום עד הרוע הדרך קצרה". לדעתי, זה שם מתאים לביוגרפיה שלו. זו שמן הסתם לא תיכתב לעולם.