ברית המיואשים

בחודשים האחרונים הולכת ונוצרת ברית אידיאולוגית, הזויה ומסוכנת בין חלקים מנציגי המתנחלים לדמויות בולטות בשמאל שבבסיסה הייאוש וחוסר האמונה בחזון שתי המדינות לשני העמים. תחושת חוסר האונים מול ממשלת אלקין-דנון-רגב בתוספת של דיווחים נוספים על האצת הבנייה בשטחים הצליחו לייאש רבים שבוחרים כבר עתה להניף דגל לבן ולבשר על ניצחון המתנחלים. בהשראת מועצת יש"ע ועל רקע החיוך הבלתי מחיק של מרבית מנהיגי המתנחלים, במקום להרים ראש ולהיאבק על הפתרון היחיד שיאפשר את הישארותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, רבים מעדיפים להודות בתבוסה וכישלון ולהספיד את הסיכוי להיפרדות מהפלסטינים לשתי מדינות.

מי שהצליח לזהות את המגמה ולרכוב עליה הוא יו"ר מועצת יש"ע דני דיין, שבחודשים האחרונים מחפש כל במה וכל דרך על מנת להצהיר על ניצחון ולקבוע כי ההתנחלויות הפכו לדבר בלתי הפיך וכי לעולם לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורנית. כמו מתאבק ג'ודו, יודע דיין לקחת את כוחו של היריב ולהפנות אותו כלפיו, כך יודע דיין לנצל היטב את הדיווחים השוטפים של "שלום עכשיו" על הבנייה ההולכת וגדלה בשטחים ובמקום להשמיץ את הדיווחים ולהתבכיין על מר גורלם של המתנחלים שבונים מעט מדי, דיין בוחר לקחת את הנתונים ולהשתמש בהם כדי לקבור תודעתית את הסיכוי להסדר. לעגלת הייאוש שמוביל דיין לא חסרים אנשי שמאל שמוכנים לקפוץ ולהצטרף, מי שבעבר הנהיגו את המאבק בהתנחלויות, החליטו משום מה להכריז על סיום המאבק הפוליטי ולהעניק אחר כבוד את מדליית המנצחים למתנחלים.

אפשר להבין מדוע הפסימיות הצליחה להשתלט על מוחם ונפשם של רבים כל כך, אכן החדשות מהשטחים לא משמחות והבנייה בשנה האחרונה, גם בהתנחלויות המבודדות עלתה באופן משמעותי. אך, מכאן ועד לשינוי אסטרטגי של המציאות הדרך ארוכה. מספר המתנחלים המתגוררים בהתנחלויות המבודדות אותם תיאלץ מדינת ישראל לפנות בהסדר קבע עולה אך לא באופן דרמטי, רוב הגידול בקרב אוכלוסיית המתנחלים הוא דווקא בהתנחלויות החרדיות, מודיעין עילית ובית"ר עילית הנמצאות בסמוך לקו הירוק והסיכוי להשאירם בשטח ישראל לאחר הסכם כמעט ודאי. בהתנחלויות המבודדות מרבית הבנייה היא בנייה של מבנים צמודי קרקע, בשטח לא נבנות התנחלויות חדשות והמצב לא השתנה באופן דרמטי בעשור האחרון. מספרם של המתנחלים אותם ישראל תפנה במסגרת הסדר ממשיך לנוע סביב 100 אלף, כאחוז וחצי מכלל אוכלוסיית ישראל. זהו איננו מספר מבוטל אך הוא איננו שונה מהותית מהמספר שדובר בו בעת המשא ומתן בין אולמרט לאבו מאזן או בין ברק לערפאת. השטח משתנה, המציאות הופכת סבוכה יותר, מחיר ההסכם ממשיך לעלות אך עוד מוקדם להספידו. מדינת ישראל שהצליחה לקלוט מיליון עולים בעשור, שהצליחה לפנות בשש שעות את גדול המאחזים בשטחים, תצליח אם תרצה לפנות אחוז וחצי מאוכלוסייתה על מנת לסיים באופן היסטורי את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

שאלת מחיר הפינוי ומספר המתנחלים שישראל תיאלץ לפנות הוא מרכיב חשוב אך לא בלעדי לשאלת ייתכנות ההסכם. המוטיבציה של הציבור הישראלי לסיים את הסכסוך ולהגיע להסכם גם חשובה יותר מכל מספר מתנחלים שישראל תיאלץ לפנות. ככל שבישראל תתגבר תחושת הדחיפות להגעה להסדר, ככל שהמחיר על אי השגתו והמשך הכיבוש יעלה, כך תתגמד שאלת פינוי ההתנחלויות בעיני הציבור ותהפוך לבלתי רלוונטית אל מול האינטרסים האחרים. אם תקופת הרגיעה היחסית בה אנו חיים לא תתורגם למעשים, ייתכן והדרך לשינוי עמדות תגיע רק לאחר עוד סבב אלים וכואב מול הפלסטינים שאם נרצה או לא, הוא בלתי נמנע. ויתור וכניעה למתנחלים הוא לא רק ויתור על פינוי ההתנחלויות, הוא גם ויתור על היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית החייה בשלום עם שכניה.

----------------------------------------------

התפרסם במקור באתר מפלגת העבודה הישראלית.

• קודם
• הבא