מקום חמישי ברשימת דה-מרקר למשפיעי 2012

השנה האחרונה היתה המוצלחת ביותר בקריירה הפוליטית של שלי יחימוביץ'. אם בקיץ 2011 היא עוד היתה רק חברת כנסת מן השורה - גם אם בולטת ויעילה ­- הכלואה במפלגה מתפוררת, כעת היא כבר יושבת בבטחה על כיסא יו"ר המפלגה השנייה בגודלה (על פי הסקרים), ונהנית מתמיכה גוברת והולכת ומהשפעה ענקית על הציבוריות הישראלית. סיכוייה להחליף את בנימין נתניהו נראים כרגע נמוכים, אך ברור שהיא מיצבה עצמה בהצלחה כאלטרנטיבה היחידה לשלטונו ומספקת לרבים תקווה למנהיגות רעננה ואופטימית יותר - כזו שלא רק תחשוב אחרת ותפנה את פניה לאזרח, אלא גם תפעל באופן ממשי לשינוי מבני בשיטה.

כבר בתחילת דרכה הפוליטית, כשכולם התעסקו בסכסוך, בפלסטינים, בטרור ובכל הבלה־בלה הרגיל, ביקשה יחימוביץ' לעשות משהו אחר, אף שידעה שזה לא יקנה לה נקודות בטווח הקצר. היא נכנסה לתחום הכלכלי־חברתי בתקופה שכמעט לא היו פוליטיקאים שעסקו בו וגם לא עניין תקשורתי, אך בניגוד לח"כים שהגיעו אחריה, למדה את הנושאים לעומק וצברה ניסיון וביטחון. אחר כך, כשהשיח הציבורי בישראל ובעולם השתנה והנושאים הכלכליים־חברתיים טיפסו אל ראש סדר היום, היא היתה שם כדי לגרוף את הקולות.

לכן התמיכה הגדולה ביחימוביץ' כיום היא לא רק פרסונלית, אלא גם תולדה של המסלול שבו הלכה. כמו בסרט הוליוודי, יחימוביץ' נבחרה לראשות מפלגת העבודה בספטמבר 2011 - דקה לאחר הפגנת ה־400 אלף, שבדיעבד התבררה כאקורד הסיום המזהיר של המחאה החברתית. אף שבזמן אמת השכילה להרחיק עצמה מאנשי רוטשילד, יחימוביץ' היא לא רק הפוליטיקאית שמזוהה עם המחאה ומסריה יותר מכולם, היא גם המרוויחה הגדולה ממנה. גם לאחר שהמחאה גוועה, המשיכה יחימוביץ' לצבור כוח - בעיקר על חשבון קדימה הקורסת: מפלגת העבודה צמחה בסקרים משישה מנדטים עם עזיבתו של אהוד ברק לפני פחות משנתיים, ל־12 מנדטים לאחר ניצחונה בבחירות המקדימות לפני שנה ול־20־24 כיום.

שבע שנים חלפו מאז עזבה יחימוביץ' את העיתונות, אך היא עדיין מחוברת למערכות החדשות, זמינה תמיד לתגובה ומיומנת מאוד ביצירת כותרות שמשפיעות על סדר היום. היא חרוצה ומתוחכמת, וכשיאיר לפיד הודיע על הצטרפותו לפוליטיקה, הצליחה במהלך אחד לעקוץ גם אותו וגם את ראש הממשלה, כששלפה מועמד מפתיע: נועם שליט, אביו של גלעד, שהחזרתו העניקה לנתניהו נקודות רבות. הצוות שתציג בבחירות הקרובות יהיה שונה לגמרי מהנהגת המפלגה הנוכחית, ומספרים שגל גדול של תומכי יחימוביץ' רק מחכה לצאת מהארון ברגע שיוכרזו הבחירות.

בהופעותיה הפומביות מתעקשת יחימוביץ' להישאר צמודה לאג'נדה הכלכלית־חברתית שלה, שלטענתה נזנחה על ידי המדינה במשך עשרות שנים. התייחסותה המינורית לסוגיית פתרון הסכסוך ולכיבוש מרגיזה את השמאל, אך גם זו אסטרטגיה פוליטית: היא יודעת שהשמאל כבר בכיסה ושעליה לגייס קולות מהמרכז – אנשי ימין מתון ומסורתיים, מאוכזבי הליכוד, ליברמן וקדימה. למרות זאת, אם וכאשר תיבחר, היא תרים טלפון לאבו מאזן ותציע לו לבוא לסגור עניינים.

יחימוביץ' לומדת מהטעויות של עצמה, אך גם מהטעויות הרבות של קודמיה, ברק ופרץ. לכן אין סיכוי, למשל, שתסכים להתמנות לשרת הביטחון, כמו פרץ - או תנהיג שלטון יחיד במפלגה, כמו ברק. ובכל זאת, מאז שהציבה עצמה כאלטרנטיבה לנתניהו, ובעקבות העיסוק התקשורתי המאסיבי בענייני איראן, היא נאלצת מדי פעם להתבטא גם בעניינים מדיניים וביטחוניים. כשזה קורה, היא בדרך כלל מקפידה להישמע ממלכתית ונזהרת שלא להיתפס כשמאלנית. היא מחבקת את הממסד הביטחוני, את המתנחלים והחרדים, ובניגוד לברק, שאמר בעבר כי אם היה צעיר פלסטיני ייתכן שהיה מצטרף לאחד מארגוני הטרור, אותה לא נשמע מסתבכת כך.

באחד הנושאים החמים, גיוס חרדים, כמעט לא נשמע קולה. מעבר לרצון להישאר צמודה לאסטרטגיה המנצחת שלה (שנתמכת גם על ידי היועץ האמריקאי סטנלי גרינברג), היא מאמינה שהמצב גרוע פחות מכפי שחושב לפיד, למשל, ושניתן לייצר שיתופי פעולה עם מנהיגי החרדים. בכלל, יחימוביץ' בונה לא מעט על יכולתה לייצר קואליציות גם עם יריבים פוליטיים – ח"כים מהמפלגות החרדיות ומהליכוד היו שותפיה לכמה מהלכי חקיקה. היא לא מתלהמת, שומרת על כבודם של מנהיגי מפלגות ונזהרת שלא לדרוך על מוקשים, להשמיץ ציבור זה או אחר או לריב עם מתחרים.

ההצלחה שלה בתקשורת נראית כמו הצגה של איש אחד, ויש בזה הרבה מן האמת, שכן במשך שנים היא פעלה לבדה. גם בסקרים היא עצמה אהודה יותר ממפלגת העבודה, אך היא יודעת שתנאי הכרחי להצלחה אלקטורלית הוא מפלגה חזקה ואטרקטיבית. לכן, אף שאין לכך תהודה תקשורתית, היא משקיעה המון בשיקום המפלגה בביקורים בסניפים ובוועידות אידיאולוגיות. בשונה מהמסורת שהתפתחה במפלגת העבודה, להתחיל להתנכל ליו"ר מיד לאחר שהוא נבחר, כאן שומרים על כבודה אפילו המתנגדים, אבל אף אחד לא מתחייב שכך יהיה אם תצנח בסקרים.

יחימוביץ' נזהרת מלייצר ציפיות והנחתה את אנשי הכספים שלה להיות שמרנים ולתכנן את תקציב ההוצאות לפי הערכות המנדטים הנמוכות ביותר. אין מאחוריה קופת שרצים והיא אינה מסדרת ג'ובים, אלא מקפידה למנות דירקטורים ונושאי משרה מקצועיים גם במקומות שבהם שרצו בעבר עסקנים.

עם זאת, החולשה הכי גדולה שלה היא הברית עם ועדי העובדים החזקים - חיבור המנוגד להלך הרוח בקרב קהל התומכים הטבעי שלה. כך למשל התנגדה יחימוביץ' למחאת מחירי המזון, בטענה שהורדת מכסים עשויה לפגוע בעבודתם של מאות. יחימוביץ' אינה מכחישה כי היא מאמינה בעבודה מאורגנת, ולכן לעולם לא תצא נגד ההסתדרות, שבה היא רואה בעלת ברית. עם זאת, היא מעריכה כי מעמד הביניים והמגזר העסקי יתגייסו בסופו של דבר למענה למרות עמדה זו.  

 אם נתניהו ייבחר שוב לתפקידו, יחימוביץ' תשאף לשתף אתו פעולה בקואליציה, אך ודאי תדרוש מעמד של מספר 2 ותפקיד של שרה בכירה בתחום הכלכלי (חינוך, אוצר או רווחה). בכל תרחיש שלא יהיה, תהפוך יחימוביץ' לאחר הבחירות לדמות כלכלית בכירה במשק, אך זה לא יהיה לה פשוט: גם אם החיבור לעיני ולוועדים אינו חזק כפי שנוטים לחשוב, היא תתקשה להוביל שינויים מבניים מבלי לריב אתם. כדי לפתור את שלל הבעיות במגזר הציבורי היא תהיה חייבת לתמוך ברפורמות ולהיאבק גם בשותפים מן העבר. במקביל, לא תוכל להגדיל בהרבה את הוצאות הרווחה, שכן קשה לראות כיצד ישראל, מדינה עם תוצר נמוך, שוק עבודה בעייתי, הון שחור וחרדים שאינם עובדים, תוכל לשאת על גבה תוספת גדולה לרווחה בעת משבר כלכלי עולמי.

מה ששובר מעט את התזה כי היא נשענת בעיקר על הוועדים ההסתדרותיים, היא העובדה שיחימוביץ' אספה סביבה גדודי מתנדבים, בהם רבים מעולם ההיי טק. מעבר לכך, טוענים מקורבים, עופר עיני תרם לה מעט מאוד בבחירות הפנימיות (אולי 500־1,000 קולות), והונע יותר משנאת פרץ מאשר מאהבת יחימוביץ'.

יחימוביץ' הצליחה כזאבה בודדה, וכמובילה אופוזיציונית ידעה לייצר תדמית מצוינת, אך חוסר הניסיון הביצועי שלה והעובדה שלא התנסתה בעבודת צוות במערכות גדולות פוגעים בה. מנגד טוענים מקורביה כי גם כמחוקקת לא היה לה ניסיון וזה לא הפריע לה להתבלט במהירות, וכי גם לאובמה לא היה ניסיון קודם. היא לומדת להתחבב על אנשים ומנסה לגייס אהדה גם דרך הרשתות החברתיות: בפייסבוק היא כותבת על המשפחה ומצלמת מאכלים שהכינה לשבת. על פי סקרי עומק היא זוכה בסימפטיה הגדולה ביותר מכל הפוליטיקאים, עובדה שמפתיעה גם אותה.

האם היא באמת רוצה להיות ראש ממשלה? האם היא חושבת שהיא יכולה? ברור שלא חשבה כך כשהתחילה את המסע ושזה נפל עליה מהר מדי - אולי אפילו עשור מוקדם משתכננה - אך כיום היא יותר ויותר מאמינה ביכולתה לבצע את התפקיד, בעיקר כשהיא רואה את המתמודדים מולה. יחימוביץ' היא בין האחראים למהפך בציבוריות הישראלית ולהפיכתו של הוויכוח לאידיאולוגי יותר. כבר עתה היא האישה המשפיעה בישראל מאז תחילת שנות ה־70, השנים שבהן הובילה גולדה מאיר את מפלגת העבודה. השאלה הגדולה היא אם תוכל גם להגיע לתפקיד שבו נכשלה גולדה לפני ארבעים שנה.

--------------------------------------

הטור המקורי, התפרסם באתר דה-מרקר.

• קודם
• הבא