כל ממשלה ודו"ח המאחזים שלה

פרסומו של דו"ח המאחזים, שנכתב על ידי השופט בדימוס אדמונד לוי, מעלה מחדש את סוגיית הכיבוש הישראלי בגדה המערבית. לוי טוען במסקנותיו כי ישראל אינה כוח כובש וכי יש להכשיר את כל המאחזים ולאפשר התיישבות יהודית בגדה המערבית, ללא סייג וכזכות בסיסית.

לפני כשבע שנים, נכתב לבקשת ראש הממשלה אריאל שרון ועל ידי עו"ד טליה ששון, דו"ח מאחזים אחר, שקבע כי ישוב חוקי בגדה צריך לעמוד בארבעה תנאים בסיסיים: 1. החלטת ממשלה שאישרה; 2. האדמה אינה שייכת לאדם והוכרזה כאדמת מדינה; 3. הישוב בתחום שיפוט של רשות מוניציפאלית; 4. קיימת תוכנית בניין עיר מאושרת.  ממצאי הדו"ח מעידים כי במקרים רבים, המדינה סייעה בבניית המאחזים, תוך כדי שהיא עצמה מפירה את החוק ופועלת בניגוד להחלטותיה היא ותוך הפרת זכויות קניין של בעלי קרקע רבים.

למי אמור להאמין הציבור הישראלי – לעורכת הדין או לשופט בדימוס? השאלה היא מורכבת, אולם התשובה לטעמי אינה משפטית כלל ועיקר, אלא קשורה בראש ובראשונה באינטרסים המדיניים והביטחוניים של מדינת ישראל, כמו גם בצורך שלה להיות פרגמטית בשאיפותיה האזוריות.

צודקים הטוענים כי זכותנו על הארץ הזו אינה יכולה להיות מוגבלת לגבולות 1967 וכי זכות האבות (והאמהות) המוקנית לנו, כוללת את חברון, שכם ובית לחם. אולם, היתלות ברעיונות רומנטיים של גאולת הקרקע וחזרה לארץ אבות, אינה מציאותית ומתעלמת מהמצב הגיאו-פוליטי העוטף את מציאות חיינו היום. האינטרס הברור והמיידי של ישראל הוא להגיע להסדר מדיני עם שכנותינו ובראש ובראשונה, עם המדינה המתהווה לצידנו, פלסטין. הסיבות לצורך להגיע להסדר רבות הן וידועות וכוללות את המצב הדמוגרפי, האיום הבטחוני, היכולת לעודד שגשוג כלכלי הדדי, השפעת הסכסוך על מדינות האזור ועוד. אולם לא רק השיקול הפרגמטי חשוב, אלא גם השיקול המוסרי שצריך להודות בעובדה כי קם כאן עם, הדורש הגדרה עצמית במקום בו ישב מאות בשנים ואל לנו למנוע הגדרה כזו, כל עוד אנו לא מוכנים להכיר בעם זה כשווה זכויות במדינתנו. כלומר, עומדות בפנינו שתי אפשרויות, שאף אחת מהן לא אידיאלית אולם שתיהן סבירות: מדינת כל אזרחיה או שתי מדינות לשני עמים. האפשרות השלישית אינה באה בחשבון וכוללת בתוכה קיום מדינה אחת, שבה מתקיימת מערכת לא דמוקרטית של הפרדה ואפליה בין שתי אוכלוסיות. יהודית אולי, דמוקרטית ממש לא.

מתוך כל זאת אנו מסיקים כי הבעיה אינה משפטית, אלא קשורה בתפיסת העולם של ההנהגה המדינית של ישראל. ממשלת ישראל, תחת הנהגה ימנית קיצונית שמוביל בנימין נתניהו, תומכת בהתיישבות יהודית בגדה המערבית, תוך שהיא מסכנת את המשא ומתן המדיני עם שכנותינו, כמו גם את מעמדה של ישראל בעולם, אל מול ידידותיה ויריבותיה.

אין באמת חשיבות לדו"חות משפטיים, בין אם נכתבו על ידי שופט בדימוס או עורכת דין בפרקליטות, בסופו של דבר, מבקש הדו"ח הוא זה שיקבע מה המסקנות שיכתבו בו. בחירת הכותב אף פעם אינה מקרית או מקצועית, אלא קשורה קשר הדוק בהשקפת עולמו של כותב הדו"ח והתאמתה למזמין הדו"ח.

לכן, אל לה לממשלת ישראל להתהדר בדו"ח או להיתלות בו כדי לבצעו, זוהי עוד אשליה מבית מדרשו של הימין הקיצוני הלא פרגמטי, שהמשך שלטונו מסכן באופן מיידי את האינטרס המדיני והבטחוני הישראלי. 

נורית צור

פעילה חברתית, לשעבר מנכ"לית שדולת הנשים

מועמדת לרשימת העבודה לכנסת www.nurittsur.org 

• קודם
• הבא