בלי שלמה ארצים ואייל גולנים

אלימות נגד בני אדם ורכוש ראויה לכל גינוי. זאת אינה קלישאה אלא אמת שחייבת להיאמר. אך הניסיון לגמד את האנרגיות שהתפרצו בהפגנה אמש, ולכנות את אלפי הישראלים שבחרו לשטוף את רחובות תל אביב "אנרכיסטים" - חוטא למציאות. בודדים בלבד מקרב המפגינים נהגו אמש באלימות, וגם היא היתה מרוסנת ומאופקת. ניפוץ כמה שמשות בכניסה לבנקים היא דבר מגונה, אך יש להחזיר את הדברים לפרופורציות. בהפגנה אמש לא נפרצו בנקים, לא נפצע ולו אדם אחד, לא נוקב גלגל רכב משטרתי, ולא הושלכה אבן אחת על שוטר. באווירה ציבורית כה סוערת קשה לצפות ממאה אחוזים מהמפגינים לנקוט במאה אחוזים של נימוס. בסיכומו של דבר אירועי סוף השבוע האחרון הוכיחו, כי הרוב המכריע של המפגינים פעלו באחריות רבה יותר מאשר חלק מכוחות המשטרה.

פירוש המלה "מחאה" במילון הוא בין היתר: "הבעת התנגדות נמרצת". אמש חזרה המלה מחאה לייעודה המקורי. כמו מנהיגתה, דפני ליף, כך צריכה להיראות גם המחאה: אותנטית, לא מאופרת, חצופה, אמיצה. בלי שלמה ארצים ואייל גולנים, בלי במות בידור, נאומים מהוקצעים, ומסכי וידיאו. מחאה שמייצגת כעס וכאב, עלבון וזעם של ציבור שלם שחש שוב שהוא נשכח אי שם, עמוק למטה בסדר העדיפויות.

מחאה המתבססת על אנשים צעירים, מלח הארץ, שמבקשים לחזור ולהיות גאים במדינתם, לא כתוצאה מחוק זה או אחר, אלא מתוך תחושה אמיתית של מחויבות של המדינה לאזרח. מול הטייקונים, בעלי ההון, המתנחלים, החרדים ושאר קבוצות האינטרס, נשארה רוב האוכלוסייה ללא ייצוג הולם במערכת קבלת ההחלטות.

מאז הקיץ שעבר לא חל שום שינוי משמעותי. מערכת המיסוי נותרה כשהייתה, התקציב הבא יהיה קשה עוד יותר לשכבות המוחלשות ומצוקת הדיור רק החריפה. הממשלה מצידה ממשיכה להעסיק את עצמה בהתרפסות בפני קבוצות לחץ קטנות על חשבון כלל האוכלוסייה. רק באחרונה התבשרנו על 850 יחידות דיור שייבנו למתנחלים בהליך בזק כפיצוי על הצורך של הממשלה לפנות, בעלות של מאות מיליוני שקלים, כמה עשרות משפחות המתגוררות באופן בלתי חוקי על אדמה פרטית, כאשר בו בזמן הרשות לשיקום האסיר נאלצת להפסיק את פעילותה בשל חוסר של 18 מיליון שקלים בלבד. הרב הראשי של בית אל, הרב מלמד, שלא גינה את נערי הגבעות, זוכה לביקורי שרים שעולים לרגל לדבר על לבו. את דפני ליף וחבריה שולחת המשטרה לכמה שעות במעצר. סדר עדיפויות איננו מושג תיאורטי – אלא אקטיוויזם שלטוני בעל השלכות משמעותיות. המאבק הוא לא רק על השאלה למי לתת, אלא גם ממי לקחת, ולהישגים בתחום הזה ניתן להגיע רק במאבק אמיץ, ברור ופוליטי.

את הקיץ האחרון חתמה הפגנת הענק בכיכר המדינה, שאליה הגיעו קרוב לחצי מיליון איש. למרות ההצלחה המספרית, מי שהיה בקהל חש את חיבוק הדוב שנתן הממסד למפגינים והרגיש כיצד מפגן מחאה נהפך למופע בידור של קלישאות ושירים. אמש נפתח דף חדש, המחאה יוצאת מהארון והיא כאן כדי להישאר. את האלימות יש לזנוח מיד, אך אסור לוותר על ההתלהבות, האותנטיות, האומץ והנחישות. רק כך המחאה תצליח להשפיע ולא רק להפוך לעוד בילוי של קיץ.

טור הדעה המלא, פורסם באתר עיתון הארץ.

• קודם
• הבא