זרים בתוכנו: הפחדות במקום מדיניות

פתרונות לסוגיית מבקשי המקלט הוצעו על-ידי פעילים חברתיים, אך הממשלה מעדיפה לנקוט בגישת ה"אין-מדיניות". העיקר לא להחליט. קובעי המדיניות מתמקדים בצווחות ובהפחדות. 

מידי שבוע יש לנו זוכה חדש ב"איום הנולד" על מדינת ישראל. השבוע זכה קמפיין ההפחדה "תחזירו את המסתננים לאפריקה", בתור האיום החמור ביותר לבטחונם של תושבי ישראל. שבוע קודם זאת היתה איראן, לפני כן חמאס ואתם כבר מבינים את הדפוס בוודאי. ולגבי מבקשי המקלט, מאוד קל ופשוט לקרוא להם מסתננים, להפוך אותם לעבריינים על ידי הטרמינולוגיה ולעשות להם דה – לגיטימציה כבני אדם. זו דמגוגיה שמטרתה להסיט את הדיון מהסיבה לתוצאה. מקרי האלימות למיניהם שנעשים כביכול על ידי "מסתננים" לא נעשים על ידם בגלל שהם עבריינים מטבעם, אלא בין השאר, בגלל העוני שבו הם חיים והעובדה שהמדינה לא עושה כלום כדי לאפשר להם להתפרנס בכבוד בזמן שהם שוהים כאן. מלבד זאת, האשמת הפליטים בעליית מקרי האלימות, או בהטלת פחד פתאומי על תושבות מדינת ישראל, היא תוצאה נוספת של אותה דמגוגיה, שאינה לוקחת בחשבון את מצבם העגום של מבקשי המקלט ואת העובדה שבהשוואה לחברה הישראלית הפשיעה בקרבם אינה חריגה.

פתרונות אפשריים לסוגיית מבקשי המקלט, הוצעו על ידי פעילים חברתיים שונים, אולם הממשלה, כרגיל, מעדיפה לנקוט בגישת ה"אין מדיניות", העיקר לא להחליט. נכון, אין פתרונות קסם לעניין הסבוך הזה, אבל טמינת הראש בחול רק מחריפה את הבעיה. במקום לייצר מדיניות ברורה בנושא נציגי ציבור צווחים ומתריעים בשער, מפני האיום הגדול שמביאים עלינו "השחורים". הצווחות וההפחדות של קובעי המדיניות לא ממש מסייעות לתושבי דרום תל-אביב, שסובלים בראש ובראשונה מאזלת ידה של הממשלה נוכח הבעיה.

הפתרון לבעיית מבקשי המקלט צריך להיות רב מערכתי, מאחר ומדובר בבעיה מורכבת מאד הן ברמה הלאומית והן ברמה הבינלאומית. ברמה הלאומית יש לפעול להסדרת מעמדם של כל התושבים הלא יהודים, שהגיעו לישראל ואין להם אזרחות ישראלית. הצמדות לחוק השבות אינה מהווה תחליף למציאות בשטח, בה גבולות הארץ פתוחים לכל המבקשים בה מקלט מדיני או כלכלי. בעיית מבקשי המקלט אינה רק בעיה ישראלית וצריך לרתום את השכנות שלנו ואת הקהילה הבינלאומית כדי לסייע להם לשרוד. זרם מבקשי המקלט והפליטים מהווה אתגר מוסרי לא פחות מאשר כלכלי ותושבי ישראל מרגישים קרועים בין הרצון הכן לסייע לרעב ולעני, ובין הצורך האישי שלהם לשרוד את המציאות הכלכלית והביטחונית המורכבת שלנו. הממשלה לא יכולה להמשיך לזרוק את הטיפול במבקשי המקלט לידי ארגוני מתנדבים ותושבי השכונות שקורסים תחת הנטל. זוהי חובתה של הממשלה למצוא פתרון מוסרי והגיוני לאתגר החשוב הזה. ואכן זה לא קל ולא פשוט, הניסיון האירופאי מראה כי מדיניות רבות לא הצליחו להתמודד עם האתגר בהצלחה, בחלקן זה אף הקצין את השיח הלאומני וגרם לעלייה בשנאת הזרים בצורה המזכירה ימים אפלים אחרים.

מדינת ישראל חייבת לקבוע מדיניות ברת קיימא לבעיית מבקשי המקלט, ואכן אחת ההצעות המעניינות שעלו בעניין הזה היא של מרכז מציל"ה. שטוען כי ישראל צריכה לבסס את המדיניות שלה על ההנחה שאינה מעוניינת לקלוט מהגרים בניגוד לחוק השבות, ולכן צריך להקשות על מהגרים שרוצים להיכנס לישראל. מצד שני, על פי אותה הצעה, צריך להקל על מהגרים שכבר נכנסו ולהעניק להם מעמד חוקי, שיאפשר להם להתפרנס ולחיות בכבוד. מדיניות כזאת תוכל להשיג את שני היעדים של ישראל, מצד אחד בלימה של כמות מבקשי המקלט האדירה שנכנסת לישראל, ומצד שני שמירה על רווחתם של אלו שיורשו להישאר, ומניעה של הקמת גטאות עוני ופשע שפוגעים באוכלוסייה הישראלית כולה.    

נורית צור היא פעילה חברתית, מנכ"לית שדולת הנשים לשעבר ומועמדת ברשימת העבודה לכנסת 

• קודם
• הבא