מי שואל אותך מובארכ?

כתגובה לנאום נתניהו בבר-אילן, צוטט נשיא מצרים מובראכ כאומר, "איש במצרים או בכול מקום אחר לא יכול לאמץ את הדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית ...".

ובכן, מי שואל אותך מובראכ?

האם אתה מבקש את אישורנו למשול? האם אי פעם הבענו ספק בערביותה של מצרים או בכך שדת האיסלאם שלטת בה? האם קראנו לשנות את שיטת המשטר או הבענו ספק קל שבקלים בהיבט כזה או אחר של משטרך? התשובה היא לא נחרץ! ולכן, ממש כשם שאתה לא תסכים להתערבות חיצונית בדרך בה אתה תופס את עצמך ואת מדינתך - כך לא נסכים אנחנו להתערבות חיצונית באופן בו אנחנו בוחרים להגדיר את אופיה של מדינת ישראל. לטוב ולרע.

למעשה, מובראכ מעלה לדיון את הבעיה המרכזית שלתפיסתי נמצאת בבסיס חוסר היכולת לסיים את הסכסוך הישראלי - פלסטיני (והערבי בכלל): חוסר בגרות ובשלות להכיר בקיומה של ישראל על פי תנאיה שלה וקיומה בצד מדינות ערב (כולל מדינת פלסטין). הציבור הפלסטיני בפרט (אבל גם כלל הציבור הערבי), טרם עבר את המהפך המחשבתי הדורש הכרה בעובדה שמדינת ישראל כאן ולהישאר רק בהקשרה כמדינה יהודית וכי בכול הקשר אחר אין לה סיבה קיומית והיא תחדל מעצמה. מעצם כך ביטול הדרישה לכפות עליה אופי שאינו יהודי ובפרט זכות השיבה חייבת להיות הפעולה הראשונה לקידום אמיתי של תהליך שלום.

כבר ב-2006 במאמר "שעת מבחן להנהגה הפלסטינית", כתבתי על הצורך של האומה הפלסטינית ובפרט מנהיגה למעשה או החלטה מכוננים שיאפשרו להגיע להגשמת מטרתם - הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. לצערנו, חוסר היכולת של ההנהגה הפלסטינית (ובעקבות דברי מובראכ - אנו מגלים כי מדובר על כלל ההנהגה הערבית) להפריד בין הרטוריקה למעש ובין החובה לפתור את הסכסוך לצורך להמשיך להלהיב את ההמונים ולשאת חן ממשיך להוביל אותם למעשים שאינם עולים בקנה מידה אחד עם קידום תהליך השלום.

חברי ההנהגה הפלסטינית כנראה לא עיינו במגילת העצמאות של מדינת ישראל, המבהירה במפורש כי "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית ... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל ..." וגם כי "אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים". המגילה, שהיא מסמך היסוד של מדינת ישראל מבהירה במפורש את יעודה ומטרתה מצד אחד ומצד שני חורתת על דגלה את עקרון שיוויון הזכויות למיעוט הערבי. מכאן שעצם הקריאה והדרישה לשינוי מהותה מהווים את הגורם המרכזי והבסיסי לחוסר היכולת הכולל קדם תהליך שלום.

גם תנועת העבודה גיבשה לעצמה מסמכי יסוד שונים כאלו ואף הבמה הרעיונית הציגה מסמך בשם "מדריך כיס לחבר תנועת העבודה" שמציג שילוב בין ציונות, סוציאליזם ודמוקרטיה וזאת תוך מטרה לאפשר לשלושת רכיבים אלו לדור אחד בצידו של השני בשלום. עיון במסמך מסוג זה היה מאפשר להנהגה הפלסטינית להטמיע כי המהות הציונית והיהודית של מדינת ישראל לא יכולה לעבור שינוי ובפרט שאל להם לנסות להתערב ולהשפיע על שינוי מהותה.

אפשר בהחלט להתווכח על מדיניות נתניהו, או ממשלות ישראל בעבר בכלל, ועל הטעויות הגדולות של ראשי ממשלת ישראל - החל מסירובה של גולדה להצעת הליגה הערבית בתחילת שנות ה-70, דרך פסילת הסכם לונדון על ידי שמיר בשנות ה-80 ועד היום. אולם אין עורר על כך שמדינת ישראל מעולם לא ביקשה לקבוע את סדר היום הפלסטיני ובפרט את מהות אופיה של מדינתו.

יתר על כן, בעצם הנסיגה החד צדדית העניק אריאל שרון לפלסטינים מדינה בפועל ולה גבולות מוגדרים, שלטון עצמאי ואפילו ריבונות כמעט מלאה על השטח. לצערנו, לא נוצלה הזדמנות זו וכיום אין בשטח רצועת עזה ישות מדינית מתפקדת ולמרות שנמצאו בה כול התנאים לקיומה של אחת כזו. זוהי דוגמא לאופן בו מדינת ישראל בחרה שלא להתערב בעניינים הפנימיים, איפשרה הליך בחירות שבו עלו לשלטון גורמים עיונים לה ואף הפעילו אלימות מעבר לקו הגבול המוצהר. באופן אירוני, הפלסטינים צריכים לשמוח על חוסר התגובה הישראלית לאורך זמן לירי הרקטות (הרי כך נוהגים בין מדינות - בהבלגה וניסיונות הדברות) עד למבצע עופרת יצוקה שכלל חדירה לשטח האויב ונסיגה מיידית. הרי כול אלו הנם מאפיינים של יחס בין שתי מדינות ריבוניות - אלא שצד אחד בוחר שלא לממש עד סופה ריבונות זו ולטפל בענייניו פנימה במקום בענייני שכנתו קודם לכן.

יתכבד העם הפלסטיני בפרט והערבי בכלל ולא יתערב באופיה של מדינת ישראל.