שלום עושים רק עם פרטנר, רגיעה - עם כל אחד
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב שישי, 06 מרס 2009 01:08
- מחבר\ת נועה לביא
"הציבור החליט מרכז!" קראה ליבני בגאון בנאום ה"ניצחון" שלה. אם לומר את האמת, הדבר היחיד שהעלה חיוך על פני באותו הערב היה לראות שהגברת ממשיכה את הספין המגוחך שלה גם אחרי הבחירות, אבל בהיותה של קדימה הריקה והמושחתת מפלגה מרסקת גושים - כל אחד בתורו - אין דבר מצחיק. משמעות אחת לדבר, והיא - הציבור בישראל, משמאל ומימין, איבד לגמרי את הדרך.
בבחירות 92 הצביע הציבור בהמוניו למען מתן אוטונומיה. אז, התוודעתי לראשונה לפוליטיקה, והיה לי ברור ש"אמת" זה אנחנו ו"מחל" זה הם. ערב הבחירות, היה ממש ערב חג בשבילנו. ישבנו כולנו אצל סבא וסבתא שלי, ההורים, הסבים והדודים ערכו רשימות הימורים על תוצאות הבחירות. ב10 בדיוק הלכנו כולנו אל מול הטלויזיה וצפינו בכסאות הרצים והנערמים לערימה של 45 מנדטים למפלגת העבודה (בתוצאות האמת ירד ל44). כולם מחאו כפיים, ואמא שלי הפטירה את ה"סוף סוף ניצחון", והסבירה לי שזו פעם ראשונה מזה 15 שנה, כאשר קודם לכן המערך היה זוכה תמיד.
כיאה לילדה הסקרנית והדעתנית שהייתי, לא הסתפקתי בכך שאנחנו ניצחנו, ודרשתי לדעת את משמעות הדבר. מה אנחנו חושבים, אומרים ועושים, ומה הם. מי זה שמיר ומי זה רבין. כמו כן, מי אלה מרצ, מי מולדת, ומי חד"ש, ומה ההבדל בין ש"ס לאגודה. אבל בעיקר, מה זה מערך ומה זה ליכוד, ומה ההבדל בין שלטון של זה לשל השני. אז, התשובות היו ברורות למדי. אנחנו רוצים שלום, הם רוצים שטחים. אנחנו רוצים שתי מדינות לשני עמים, הם רוצים את צה"ל בשטח הפלשטיני (אלה ש"אנחנו כבשנו אותם והם עושים לנו רק צרות"). אנחנו רוצים תהליך מדיני לשם העברת מהלכים, הם רוצים קפאון מדיני. מאוד פשוט, חד ואידיאולוגי, מאוד קל להסביר לחברים בבי"ס שיסתכלו עלי, כמו תמיד, כעל עב"מ. עכשיו? אם אשאל על מה זה ליכוד ומה זה מערך, אשיב פשוט שמדובר בשני קורבנות של אשליית המרכז הפוליטי, כל אחד בתורו. אפילו הארציים שהיו איתי בכיתה ב` ב92, ישכילו להסכים.
14 שנה אחרי "עזה ויריחו תחילה" ו"שלום שלום לך עזה, אנחנו נפרדים, אשב לי על הפלאז`ה, אשכח מהמדים", הבית בבאר שבע רועד מבומים על קוליים של מטוסי קרב בדרך לרצועת עזה. ילדה תמה שכבר בגרה מאז בחירות 92 עומדת ושואלת "למה?" - למה מתעכבת ההכרזה על רגיעה, למה מתעכבת ההכרעה הקשה בסוגיית שחרור האסירים למען השבת החטוף, למה ראש הממשלה מתייחס לקהיר כאילו הוא משלם לה שכר לפי שעת עבודה ומחבל במאמץ והישגיו של שליח הציבור שעובד איתם ומדיח אותו מטעמי אגו גם במחיר של חזרה לנקודת ההתחלה - וכל בכירי מערכת הבטחון, וכל הדפלומטים, וכל חברי אותה המפלגה שב92 זכתה ל44 מנדטים, עומדים חיוורי פנים ולא מוצאים תשובה. איך זה שיש מתווה מוכן ורצוי לישראל מלכתחילה, וזו דווקא ישראל שמכשילה אותו, על כל ההשלכות של הדבר.
באין עונים, אאלץ לענות לעצמי בתחושת חוסר אונים. ככה זה כשמתוך בלבול ותסכול הציבור בוחר בפרווה הפוליטי, שמהותו, מטבע הדברים של הכלום, היא עבד כי ימלוך. בהתאם, זוכים בהתנהלות חובבנית חסרת כל ערך ודרך, מלאת חידלון פוליטי וחידלון אישים. זה, ורק זה, מה שעומד מאחורי מסך העשן של אשליית מפלגת הקולות הצפים.
ימי שפל ומחדל אלה עבור מדינת ישראל, כן, דווקא ימים אלה, טומנים בחובם פוטנציאל רב לחזרה לתלם בריא יותר. אבל זה לא יקרה, מבלי שמחנה המרכז-שמאל ישכיל לסלול מחדש דרך, וכל עוד לא תהיה התפכחות ממנה נמנעים עוד מימי אוסלו, זה לא יקרה.
ההבנה שלא ניתן להתעלם מהעם הפלשטיני, ושאין לנו מה לחפש בשטחים לא לנו, ושהכיבוש מזיק לנו מאוד, היא דבר שאפשר וצריך להנחיל לקונצנזוס גדול ככל הניתן. אבל לא נוכל לעשות זאת, כל עוד המחנה שלנו עצמנו, מרוסק ככל שיהיה באשמת מסך עשן המרכז, עדיין מסרב להפיק את הלקח הפשוט מנסיון העבר הכואב - אל לנו לרצות, וגם לא נוכל, לקבוע עבור עם אחר מי ינהיג אותו, ואיך. כמה שלא נרצה, לא נוכל להפוך אותם לשוחרי שלום, אם הם עצמם אינם רוצים בכך. מוטב היה לו "שלום עכשיו" המירה את שמה, ומהותה, ל"תחילה, נסתפק בשקט".
עת לציפורה ליבני ציפורים לבנות בראש, ובוא בעת מסרבת להגיע להסדר כלשהו עם החמאס ולו בתיאוריה, יש צורך במנהיג שיסתכל לעם בעיניים ויאמר את האמת. אין דרך אחרת להפסיק את האש על הדרום מלבד הסדר כולל עם החמאס. אנחנו רוצים שהם, כגורם ריבוני ברצועה, לא רק שלא ירו בעצמם אלא גם שלא יאפשרו ירי. זה דבר שאנחנו רוצים מהם, ולא נוכל להשיג את זה רק תוך שימוש באש. הם לא ה"מתונים הנחמדים" שרוצים לעשות איתנו שלום ולהיות בני בריתנו, הם אלה שמאוד רוצים מעברים ומאוד לא רוצים שנתקוף אותם שוב ולכן הם פרטנר להסדר. לא לשלום ואחווה ויונה עם עלה של זית על חלונה של ליבני, להסדר. כי על שלום אמת עם הפלשטינים, בזמן בו הם עסוקים בלריב עם עצמם, אין טעם לדבר בכלל. עד כמה שפלגים בשמאל עדיין ממאנים לקבל את הדבר למרות שכבר עשור הוא ברור לכל היתר, אין לכך שום פרטנר. אף אחד, שגם ניתן לסמוך עליו שהוא באמת רק נלחם בטרור ולא מחמם, וגם יש לו שליטה בשטח.
אהוד ברק, המחנה שלנו מבולבל ומתוסכל. עד כדי כך שהוא מצביע לחבורת עסקנים שמדברים על יונים בלתי נראות בחלון לצד מיטוט משטר החמאס מתוך מחשבה שזה "אמצע", אותה חבורה שבמו ידיה הורסת את הסיכויים של המערכה המבריקה שניהלת, להוביל לשקט, תוך הריסת יחסינו הדפלומטיים עם מצרים "על הדרך". עכשיו הוא הזמן לצאת לתקשורת, לתקוף בחריפות את המחדלים שלהם, ובדרך לאופוזיציה להראות לציבור את הדרך חזרה, לשפיות.
