במקום סכינים ופיגועים — דיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני מעל דפי העיתון

חבר ויו"ר הכנסת לשעבר מטעם מפלגת העבודה, שלמה הלל במאמר תגובה לזה של סאיב עריקאת מזכ"ל אש"ף ושהתפרסם בעיתון הארץ ("ישראל חייבת להכיר בנכבה").

"... המאמר בבחינת חידוש מרנין: במקום סכינים ופיגועים — דיון בסכסוך הישראלי־פלסטיני מעל דפי העיתון ...

עלי להודות שנושא הפליטים הפלסטינים מעציב ומטריד אותי. מי שמכיר את מחנות הפליטים הפלסטינים ועליבותם אינו יכול להתעלם מחומרת הבעיה מבחינה מדינית, ויותר מכך — מבחינה אנושית. לכן קראתי וחזרתי וקראתי בעיון רב ובתקווה גדולה את המאמר של עריקאת, אחד המנהיגים הוותיקים והמוכרים של הפלסטינים.

תמצית מאמרו היא באמירתו: "אם ישראל רוצה להביא לפיוס בין הישראלים לפלסטינים, היא חייבת להכיר במה שעשתה לעם הפלסטיני"; ניסיתי להיזכר, והצלחתי. בעקבות החלטת עצרת האומות המאוחדות מכ"ט בנובמבר 1947 הודיעו מנהיגי ערב כי יזרקו אותנו לים. בהחלטה שנתקבלה קודם לכן, בספטמבר 1947, בישיבה של הוועדה המדינית של הליגה הערבית בעיירה הפסטורלית צופר בלבנון, נקראו ערביי ארץ ישראל להילחם ללא רחמים נגד החלטת החלוקה, באם תתקבל, והובטחה להם כל עזרה אפשרית, בכסף, בנשק ובלוחמים. הבטיחו ועשו, והחל מ–15 במאי 1948 אף פלשו הצבאות הסדירים של מצרים, ירדן, עיראק, סוריה ולבנון לארץ ישראל. ניצחון הערבים נראה מובטח. הרמטכ"ל הבריטי, שהיה מצוי היטב בזירה המזרח־תיכונית, קבע: "לאורך ימים לא יהיה בכוחם של היהודים להתמודד, והם ייזרקו מארץ ישראל".

אלא שישראל קילקלה את התוכנית, ולכן עליה להכיר "במה שעשתה לעם הפלסטיני". אמת, אלמלא "עשתה" מה שעשתה, לא היתה מתרחשת הנכבה הפלסטינית. היתה נכבה יהודית, אך אין זה חשוב כל כך. בסך הכל היינו אז בארץ כ–650 אלף איש. בשואה, שהתרחשה שנים ספורות קודם לכן הושמדו 6 מיליון יהודים. אם לא היינו "עושים" את מה שעשינו לפלסטינים, כי אז מספר היהודים המושמדים היה גדל ל–6,650,000.

אבל המאמר של עריקאת אינו מתחיל במה ש"עשינו" לפלסטינים ב–1948. הוא מתחיל בקביעה בדבר חוסר הלגיטימיות של עצם הקמת מדינת ישראל, שנולדה לטענתו כתוצאה מ"עסקה חשאית ואפלה", הלא היא "הצהרת בלפור", שהיתה "ההבטחה הקולוניאליסטית של הבריטים". נראה שעריקאת אינו מודע לכך שהתוקף הפורמלי של ההחלטה על הקמת "בית יהודי בארץ ישראל" מעוגן היטב בהחלטות בינלאומיות. ב–24 ביולי 1922 המועצה העליונה של "חבר הלאומים" העניקה לבריטניה מנדט להקים בית יהודי בארץ ישראל. "הצהרת בלפור" מצהירה כי ממשלת הוד מלכותו "רואה בעין יפה" הקמת בית יהודי בארץ ישראל. התוקף והמעמד הפורמלי והבינלאומי של ההחלטה על הקמת המדינה היהודית באו לה מ"חבר הלאומים" ומהחלטת החלוקה של עצרת האו"ם ב–1947.

עריקאת נשאר תקוע בהצהרת בלפור, וקובע שמיליוני פלסטינים עדיין משלמים את מחירה. וכאן אנו מגיעים לבעיה הכאובה של הפליטים הפלסטינים. אין מי שלבו אינו לב אבן, שאינו כואב ומוטרד ממצב הפליטים שעדיין מוחזקים במחנות פליטים בארצות ערב, ומונעים מהם להיקלט בניגוד לאופן שבו קלטנו את מיליוני הפליטים היהודים שהגיעו מאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, ומארצות ערב לאחר הקמת המדינה. אולם, בעיית הפליטים הפלסטינים לא נגרמה כתוצאה מהעלייה היהודית לארץ ישראל וממפעל ההתיישבות הציוני. נהפוך הוא. כתוצאה מהעלייה היהודית והפיתוח המואץ של הארץ היתה נהירה משמעותית של ערבים לא"י, וחל גידול באוכלוסייה הערבית. זוהי עובדה שאין עליה עוררין. הפליטים הפלסטינים הם תוצאה של התוקפנות המופקרת והמלחמה שהמנהיגים הפלסטינים והערבים פתחו בה, ולא בשל העלייה היהודית ופיתוח הארץ.

בישיבה של הוועדה המדינית של הליגה הערבית באוגוסט 1947 התקבלה החלטה נוספת: מדינות ערב נדרשו "לפתוח את השערים... לקבל ילדים נשים וזקנים ולתמוך בהם, במקרה שיפרצו בפלסטין מהומות, וחלק מן האוכלוסייה הערבית תיאלץ לעזוב את הארץ..." מנהיגי ערב ידעו היטב כי במלחמה יש לא רק הרס והרוגים, אלא גם פליטים רבים (ראו את סוריה בימינו). החלטתם כוונה להרגיע את הפלסטינים, ולהבטיח להם כי יהיה מי שידאג להם, אך למעשה היא פעלה כבומרנג והאיצה את תהליך הבריחה, שהחל מיד לאחר מכן, כשהבריטים עוד שלטו בארץ.

במאמר של עריקאת יש תיאורים מרטיטי לב על "החפצים שהותירו מאחוריהם משפחות פלסטיניות" (לך ספר זאת למאות אלפי פליטים יהודים מאירופה ומארצות ערב, או לפליטים ערבים כיום מסוריה, לוב וכו'), ועל כך שביפו נשארו רק 4,000 ערבים. התושבים האחרים של יפו קמו ועזבו בליווי חיילים בריטים, כי נכזבו ההבטחות שניתנו להם, והם פחדו מאימי המלחמה. אבל חלקם נשארו שם. במקומות שהערבים השתלטו עליהם במהלך הקרבות, כגון גוש עציון או ירושלים העתיקה, לא נשאר אף יהודי אחד. חלק נהרגו במלחמה, רובם נטבחו לאחר שנכנעו, ואחרים (בני מזל) נלקחו בשבי הירדני והוחזרו ארצה לאחר המלחמה, אבל לא ליישובם ולא לביתם.

והיה גם גירוש, בחלקו משיקולים ביטחוניים; בחלק מהמקרים קיים עד היום ויכוח לגבי טיב השיקולים האלה — אך רוב רובם של הפליטים היו מהערים ששוחררו (נכבשו) על ידי כוחות ההגנה היהודיים. משם היתה בריחה גדולה, בליווי הצבא הבריטי.

מלחמת העצמאות, שהמנהיגים הערבים פתחו בה, והכריזו עליה בגאווה ובגלוי, הולידה לא רק פליטים ערבים, אלא גם פליטים יהודים. מספר הפליטים היהודים מארצות ערב היה גדול ממספר הפליטים הערבים. ב–24 בנובמבר 1947, כמה ימים לפני קבלת החלטת החלוקה באו"ם, הזהיר — ולמעשה איים — מוחמד חסנין הייכל, ראש משלחת מצרים לאו"ם, כי "חיי מיליון יהודים בארצות האיסלאם יועמדו בסכנה בשל הקמת מדינה יהודית". במדינות ערב לא חיכו הרבה. החלו הפגנות, הסתות ובהמשך מאסרים, עינויים, פיטורים ממקומות עבודה ואף הוצאות להורג של יהודים. כאשר הצבאות המובסים של מדינות ערב שבו לארצותיהם גברו אווירת העוינות והפחד. בתוך כמה שנים, המוני היהודים, שחיו בארצות ערב כ–2,500 שנה, נאלצו לעזוב הכל מאחוריהם ולנדוד. רובם עלו לישראל ונקלטו כאן בתנאים לא־תנאים.

אם כן, היו לא רק פליטים פלסטינים. גם יהודי ארצות ערב היו קורבן של המלחמה שהערבים פתחו בה. למעשה, היה כאן תהליך של חילופי אוכלוסין.

במאמר של עריקאת אין ולו מלה אחת על מה שקרה ליהודים בארצות ערב, ואין ולו מלה אחת על מי שפתח במלחמה וגרם להרג, להרס ולפליטים. עריקאת מצא את האשם, ללא היסוס וללא ספק. לטענתו ישראל היא שגרמה למלחמה, לנכבה ולטיהור האתני. במאמרו, הכתוב בלשון נקייה, הוא מספר: "פוליטיקאים ישראלים רבים וכמה היסטוריונים סבורים, כי הנכבה והטיהור האתני של הפלסטינים היו חיוניים להקמת מדינת ישראל". כלומר המלחמה, הסבל, אלפי ההרוגים והפצועים, ומאות אלפי פליטים נגרמו ביוזמתנו, כי היו "חיוניים להקמת מדינת ישראל", ועכשיו חובתנו, הישראלים, לתקן את העוול.

צר מאוד ומדאיג מאוד. מתברר כי יש עדיין מנהיגים פלסטינים שלא למדו דבר, ממש כמו לפני 68 שנים ולפני 100 שנים ..".

========

מאמר המלא באתר עיתון הארץ

• קודם
• הבא