שישה מועמדים לראשות מפלגה, אפס מועמדים לראשות ממשלה

שישה מועמדים לראשות מפלגה, אפס מועמדים לראשות ממשלה אבל בעיקר - ים של אגו ואפס אחריות לאומית.

בימים אלה ממש מתרחש לגמרי מתחת לרדאר התהליך הפוליטי החשוב ביותר שיקרה כאן בשנים הקרובות אבל איכשהו הוא נתפס בטעות כפוליטיקה פנימית של מפלגת העבודה ולכן אינו זוכה לתשומת לב. במובן מסוים, זה כמעט מתבקש: מפלגת העבודה הפכה לכל כך לא רלוונטית ולכל כך לא חשובה עד שהתקשורת והציבור מגלים אפס עניין במתרחש בתוכה. אבל מה שקורה עכשיו במפלגת העבודה רחוק מאוד מלהיות עניין פנימי. בלי שום הגזמה, זו נקודת זמן מכריעה וקריטית עבור מחנה השמאל ועבור מדינת ישראל.

האמת היא כזו: אנשים שמבינים את התהליכים המסוכנים שמתרחשים בישראל, שרואים את החלפת השלטון לא כיעד פוליטי אלא כהכרח קיומי, ושאכפת להם ממדינת ישראל הרבה יותר מאשר ממפלגת העבודה - אנשים כאלה לא אמורים לעסוק בימים אלה בשאלה מי יכול להביא למפלגת העבודה את המנדט ה - 15: עומר בר לב, אראל מרגלית או איתן כבל. אנשים כאלה גם לא אמורים להיערך לקרב בין יחימוביץ', הרצוג ופרץ. על אף ההבדלים האידיאולוגיים והאחרים בין המועמדים האלה, מבחינת התהליכים הגורליים והמאבקים הגדולים שמתרחשים במדינת ישראל, ובראיה היסטורית - הקרב ביניהם הוא חסר משמעות.

אף אחד מהאנשים הללו אינו מועמד לראשות ממשלה והם כולם יודעים את זה. הם יודעים את זה אבל זה לא מעניין אותם. הם בוחרים - כל אחד מהם לחוד וכולם ביחד - לשנות את מעמדה ואת יעודה ההיסטורי של מפלגת העבודה כמפלגת שלטון, למחוק את הקטגוריה של שמאל ציוני מהמפה הפוליטית בישראל ולהביא לכך שבבחירות הבאות המועמד שיתייצב מול הליכוד יהיה יאיר לפיד או אפילו חמור מכך - ראש מפלגת קדימה 2 שתקום בואקום שיווצר - איש ימין כמו כחלון, כמו יעלון או כמו סער.

במובן הזה על יחימוביץ' והרצוג מוטלת אחריות מוגברת, גדולה בהרבה מאשר על האחרים. כל אחד מהשניים האלה יכול לפנות כעת למועמד חיצוני שבניגוד לשניהם יהיה מועמד לראשות ממשלה, לתמוך בו וכך להבטיח את בחירתו כיושב ראש מפלגת העבודה וכמועמד מחנה השמאל לראשות הממשלה בבחירות הבאות. ביחד, הם יוכלו לבנות קבוצה חדשה שתנהיג את המפלגה והמחנה ושתעמיד, אחרי יותר מדי שנים, נבחרת שתוכל להחליף את שלטון הימין ולכל הפחות - כזו שיש לה סיכוי לעשות את זה.

הבחירה שעומדת בפני הרצוג ויחימוביץ' היא בחירה פשוטה: שניהם אנשים מוכשרים ופוליטיקאים מיומנים. שניהם יושבי ראש שכשלו. אף אחד מהם אינו מועמד לראשות ממשלה ואינו יכול להביס את מועמד הליכוד ושניהם יודעים זאת היטב. אף אחד מהם גם לא יפרוץ את תקרת הזכוכית של מפלגה בינונית בבחירות הבאות. במועמדותם הם גוזרים על מפלגת העבודה גורל של מפלגה בינונית מינוס שאינה מפלגת שלטון ואינה מעמידה מועמד לראשות ממשלה. אני לא חושבת שיש מישהו שיכול לטעון ברצינות אחרת. הבחירה שלהם להתמודד על ראשות המפלגה משמעה העדפת אגו, כח, יוקרה ואינטרסים אישיים על פני טובת המפלגה אבל חשוב הרבה יותר - על פני האינטרסים הקיומיים של מדינת ישראל ועל פני הצלת מחנה השמאל.

פעילי מפלגה, עיתונאים, אנשי שמאל באשר הם ולמעשה - כל מי שטובת המדינה מונחת לנגד עיניהם צריכים להפעיל בימים אלה מכבש לחצים שטרם נראה כמוהו על שני הפוליטיקאים האלה להניח את האגו בצד ולחייג את המספר של בני גנץ (כשם גנרי). הבחירות הפנימיות במפלגת העבודה הן כרגע מאבק על גוויה. למעט מעגלי פעילים ועובדים שלנגד עיניהם נמצאים שלי יחימוביץ' או בוזי הרצוג, שמתעניינים בסרטון של אראל מרגלית או במורקי"ם על הקולות שהביא עמיר פרץ בשנת 2006 - אין כל טעם בהשקעה ולו של קמצוץ אנרגיה בבחירות הבלתי מעניינות והבלתי רלוונטיות האלה.

מעולם לא התקיים קרב מיותר כל כך, עלוב כל כך, עצוב כל כך. קרב שמסמל באופן המובהק ביותר את הכשלון הערכי, האידיאולוגי, המוסרי והפוליטי של הדור הזה. דור ששישה ממנהיגיו מוכיחים בימים אלה ממש שלנגד עיניהם לא ניצבת טובת המדינה אלא טובתם שלהם. בידיים של כל אחד מהם, ובפרט של יחימוביץ' והרצוג, מונח הכח להציב בבחירות הבאות מועמד ראוי ואלקטבילי לראשות ממשלה שעשוי להביס את הימין. מי מהם שיעשה את זה יזכה לתהילת עולם. ומי שיבחר שלא, ממילא אינו ראוי להנהיג עם ומדינה. אבל את זה - אנחנו - והציבור - כבר יודעים.

============

פורסם בעמוד הפיסיבוק של מאיה מרק

• קודם
• הבא