במילה אחת: אלימות - זה ההבדל בין ימין קיצוני לשמאל קיצוני. תחליטו את מי להעדיף
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים
- נוצר ב שבת, 02 אוגוסט 2014 08:40
- מחבר\ת גלובס, דרור פויר
לאחרונה - עם פרוץ הפגנות השמאל נגד "צוק איתן" והפגנות הימין נגד השמאל ובעד צה"ל - נפוצה במקומותינו דעה או אמירה הקושרת את השמאל הקיצוני ואת הימין הקיצוני במשפט אחד, בדרך כלל כחלק מניסיון להוקיע את שני הקצוות בחברה. אלה ואלה, אומרים האומרים, חלקם לא יהיה עמנו.
הצד השני של אותו סנטימנט - שאיננו שלילי במהותו, להפך: בבסיסו מצויה קריאה לאחדות ולהרגעת הרוחות, שזה על הכיפאק - נוטה לקבוע שהפוליטיקה, כלומר האמונה היוקדת (ולפעמים יוקדת מדי) בצדקת הדרך (כולל האמונה שהצד השני הוא שורש כל הרע), איננה קו אלא מעגל שבו הקצוות תמיד נפגשים בסוף.
העניין הזה בהחלט תופס תאוצה. אתה יכול לשמוע את זה בכל מקום כמעט, מפי ימנים ושמאלנים כאחד. אפילו אני שמעתי את עצמי אומר את זה. כאן, כמו שאומרים הצעירים, חשדתי.
כך שנראה לי שדרוש עיון. האמנם כך הדבר? האמנם אפשר לקשור את שני הקצוות יחד? האם זה נכון, האם זה הגיוני, האם זה פרודוקטיבי? אנסה לטעון שלא ולהסביר למה.
ב.
ראשית, כמובן שיש נקודות דמיון בין שמאל קיצוני וימין קיצוני: הקיצוניות עצמה, למשל. אנשים שהולכים רחוק תמיד דומים קצת, לא משנה לאן הם הולכים. בואו נקרא לזה מסירות. בנוסף, שניהם חולקים חוסר סובלנות, אם להתבטא בעדינות, לדעות אחרות (למנוגדות, אבל לא פחות מכך לדעות שונות בתוך המחנה המורחב שלהם). הם מזכירים זה את זה גם במערכת התמיכה הפנימית, הכוללת לא פעם תחרות סמויה על מי יותר חזק בקטע, ועוד, ועוד.
אבל ההבדלים מהותיים בהרבה. כשאנחנו מתעלמים מהם בחסות השאיפה (היפה, המוצדקת, האנושית מאוד) לאותה אחדות דמיונית, אנחנו פושעים כלפי החברה בישראל ומכשירים לא מעט שרצים שרצוי היה למעוך.
לפני שנתחיל, קודם כול נוריד את "חוסר הסובלנות" מהשולחן. חוסר הסובלנות משותף לרוב המוחלט של הישראלים, ויהיו במרכז ככל שיהיו: תשאלו את ח"כ עדי קול. כאלה אנחנו: הפתיל קצר. אנחנו קוטעים את בן שיחנו, חותכים בכביש, עוקפים בתור וכו'. סובלנות זה לתיירים, עזבו אותנו מזה.
אבהיר שוב: אני מתייחס לקיצוניים משני הצדדים ולהם בלבד. הרוב, משמאל ומימין, הם אנשים טובים, חכמים ויפים, שכיף להתווכח איתם. אני אומר את זה בעיקר כדי לחסוך לעצמי להקליד רדיקלי וקיצוני עוד מאתיים פעם בעמוד הזה.
ג.
בשבועות האחרונים יצא לי לעבור יותר מזובור אחד ברשתות החברתיות, מה שנקרא בעגה לינצ'טרנט. אחרי שנרצחו שלושת הנערים קרא שר הביטחון לקרוא התנחלות על שמם; בתגובה (תמימה ומתוך כוונה טובה) טענתי שיכול להיות לא פחות יפה לקרוא על שמם את התוכנית למלחמה בעוני ולהזרים לשם את האנרגיות הטובות ואת התקציבים הרבים. בימין לא ממש התלהבו מזה ועטו על ראשי. מוקדם יותר השבוע טענתי שאני לא בעד הפסקת הלחימה בעזה ושלדעתי חייבים לפרק לחמאס ת'צורה. החברים בשמאל לא ממש השתגעו על זה, ונכנסו בראב-רבי. שני האינצידנטים הנ"ל נתנו לי את היכולת להשוות בין הרובד הבסיסי ביותר של ההבדל בין הצדדים: הסגנון.
הרוב המוחלט של התגובות מימין - מלבד המילה "בוגד" - כלל הצעות שונות ומשונות לאקטים מיניים שראוי שייעשו בי. חלק מהאקטים דרש ציוד מיוחד, חלק דרש ערבים (לפעמים יותר מאחד), רובם התמקדו בחלק האחורי של גופי. בלא מעט מהתרחישים נדרשה נוכחות (פסיבית, אבל מהותית) של אשתי, אחיותיי, אמי, בתי, וכל נשות משפחת פויר המורחבת. ניכר בהצעות שהושקעה בהן מידה רבה של יצירתיות ודמיון, ומידה פחותה בהרבה של פיסוק נכון וכתיבה רהוטה. כנראה שזה מה שקורה כשמקלידים ביד אחת.
גם משמאל נעשה שימוש במין, אבל הרבה פחות, והרבה פחות גרפי. למעשה, רוב התגובות מהז'אנר עסקו יותר בדברים שמדליקים אותי (גופות של ילדים, דם נשפך, בנימין נתניהו וכו') ובמה שזה גורם לי לעשות לעצמי. מעניין.
אבל הרוב המוחלט של התגובות משמאל לא עסק במין אלא בירידות (אכזריות ומשעשעות), על צורתי החיצונית, שאיפותיי בחיים, הצימאון שלי להרס ולדם, בוגדנותי, טיפשותי, עריקתי לצד האפל, כניעתי לקונצנזוס המקולל ובעיקר בירידה נוקדנית לפרטי פרטים, ומעבר להם: רגע, אז מה אתה מציע? ומה אז? ומה אחר כך? ומה יהיה אם לא? יש לך אסמכתאות היסטוריות? קראת את ספרו של הרוזן חרטא דה-ברטא שהתפרסם בשנת 1348 במהדורה מוגבלת ובלטינית בלבד? מה, לא?! אתה באמת כל-כך מטומטם? אה, וכמובן: פשיסט!
זה הבדל גדול למדי, לא?
עוד הבדל סגנוני בולט אפשר לראות כשמשווים בין הדוגמה הקיצונית לאלימות מילולית שמאלנית - שלט "הרוצחים לטיס" או "שרון רוצח" מפעם, אל מול הקריאה "מוות לערבים/שמאלנים". לדעתי, יש הבדל תהומי בין קריאת "'איקס' רוצח!" לבין קריאת "מוות ל'איקס'!", לא? כשאתה קורא למישהו "רוצח", אתה מטיל דופי במוסריותו. כשאתה קורא לרצוח מישהו, אתה מטיל דופי במוסריות של עצמך. על לא תרצח שמעתם?
ד.
אבל הסגנון הוא לא הרבה יותר מאנקדוטה. המהות היא החשובה. וכאן זועק ההבדל: שאיפתו של השמאל הכי רדיקלי בישראל היא לא יותר ממיינסטרים מובן מאליו במרבית העולם המתוקן. דברים כמו אי-אלימות, פירוק מנשק, שוויון, נטייה לצדו של החלש, הסרת מחסומים, תנועה חופשית וכו'. יכול להיות שהם לא בדיוק מתאימים לאזור הזה בזמן הזה (כמה מדכא), ואפשר אפילו להבין איך בקונסטלציה הלא נעימה של עכשיו יכולים אחרים לראות בה בגידה או סיוע לאויב - כן, הסרת המחסומים בעזה תאפשר להם לייבא טילים שירצחו אותנו. כן, אפשר ברצינות לטעון שלא חמאס הוא החלש פה אלא אנחנו, מדינה קטנה מוקפת אויבים. כן, תנו להם רובים והם יירו בנו.
אפשר לבוא ולהתווכח עם כל טענה ובהחלט לסתור כמה מהן, ויכול מאוד להיות שחלק מהטענות לא קשורות למציאות שלנו בכלל. אבל תסתכלו על כל הטענות והאמונות של השמאל הרדיקלי מבחוץ, תוכלו לראות בעצמכם שהן צודקות ומוסריות בפני עצמן.
לעומת זאת, קשה מאוד להגן, הן לוגית, הן מוסרית והן מה שתרצו, על הטענות או על האמונות הנ"ל: שערבי הוא בן מוות בגלל שהוא ערבי. שהשמאלני בוגד. שצריך להרוג בוגדים. שיש סוג של אנשים שנחות מאנשים אחרים ושיש סוג אחר של אנשים שנעלה על סוגים אחרים. שצריך להרוג ילדים כי הם יגדלו להיות רוצחים (למי ניתנה הנבואה, תזכירו לי?). שהצדק המוחלט, היחיד והעליון נמצא רק בצד אחד, ועוד.
אמונותיו ודרישותיו, אם אפשר לקרוא לזה כך, של הימין הקיצוני, נמצאות מחוץ לחוק ומחוץ ללגיטימציה בלא מעט מדינות. שמאל קיצוני ישראלי הוא שמאל קיצוני רק בישראל. ימין קיצוני ישראלי הוא ימין קיצוני בכל מקום מתוקן בעולם.
ה.
ועוד: היה פשוט מרתק לראות את ההפגנות האחרונות. ברובן היה רוב גדול לשמאל על הימין. ובכל זאת, השמאל חטף מכות, לא החטיף. מפגיני שמאל לא קרעו דגלי ישראל ממפגיני ימין, לא בעטו בהם, לא רדפו אחריהם. כלום. היה מדהים לראות ימני קיצוני אחד בא מול חמישה שמאלנים וצווח עליהם: הוא ידע טוב מאוד שהם לא ירביצו לו. ההפך הוא לא הנכון. מעניין, לא?
קצרה היריעה, אבל עוד הבדל די קטן לסיום והוא מבחן התוצאה: מה עשה השמאל הקיצוני לאחרונה? הפגין, צעק, כתב מאמרים. מה עשה הימין הקיצוני לאחרונה: תג מחיר, שריפה של ילד ערבי כשהוא בחיים, הכאה מסיבית של שמאלנים ועוד. אז נכון, התוצאה היא לא הכול. אבל היא בכל זאת משהו, לא?
אז לא, הם לא אותו דבר, שני הקצוות. הם ממש, אבל ממש, בכלל לא אותו דבר. לא אגיד לכם את מי אני מעדיף. אולי הבנתם לבד.
---------------------------------------------
הטור המקורי והמלא פורסם באתר גלובס.
